האם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי שיעשה בשבת... / מאת: הרב דביר אזולאי

עודכן בתאריך: כד' כסלו התשע''ו (06/12/2015)
[מספר צפיות: 15]
האם מותר לאשכנזי לבקש מספרדי שיעשה בשבת מלאכה עבורו במה שמותר לו? וכן להיפך

פתיחה
יש לדון האם מותר למי שנוהג איסור בדבר מסוים ע"פ רבותיו או מנהגיו, לומר לחבירו שנוהג היתר באותו הדבר, שיעשה עבורו מלאכה וכיוצ"ב. וכגון מי שנוהג כדברי הפוסקים שאין להניח תבשיל שנצטנן ע"ג פלאטה בשבת, האם מותר לו לומר לחבירו שנוהג בזה היתר, שיניח לו את תבשילו ע"ג הפלטה, ויהנה ממנה בשבת. או כגון מי שנוהג שלא לטלטל בשבת במקום שיש עירוב, האם רשאי לתת לחבירו חפץ שיטלטל עבורו, וכל כיוצ"ב. והדוגמאות בשאלה זו מרובות מאד כידוע. וזה החילי בעזרת צורי וגואלי.
המקבל שבת ומי שעדיין לא הוציא שבת האם רשאי לומר לחבירו שיעשה מלאכה עבורו
כתב הרמ"א בשו"ע (או"ח סי' רס"א סע' א') וז"ל "וכן מי שקיבל עליו שבת שעה או שעתיים קודם חשיכה, יכול לומר לאינו יהודי להדליק הנר ושאר דברים שצריך" עכ"ל. וקצת משמע מדיוק לשונו שאסור לומר ליהודי לעשות לו מלאכה עבורו. דאם היה מותר, היה לו לאשמועינן רבותא ביהודי, וק"ו באינו יהודי. אלא שא"כ, לכאורה לא מובן הטעם, שהרי לחבירו ישראל שעדיין לא קיבל שבת אין שום איסור לעשות מלאכה עבור עצמו, ולמה אסור לו לעשות מלאכה עבור חברו. ואולי י"ל שטעם האיסור, שמא האומר יבוא לעשות מלאכה בעצמו, והרי הוא כבר קיבל שבת. אלא שא"כ קשה אז למה מותר לומר לגוי, ולא חיישינן שמא יבוא לעשות מלאכה בעצמו. וצ"ע. וע' לקמן.
ואולם מרן השו"ע כתב (או"ח סי' רס"ג סע' י"ז) וז"ל "יש אומרים שמי שקבל עליו שבת קודם שחשכה, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה" עכ"ל[1]. ומבואר בדבריו, דמי שקיבל שבת, מותר לו לומר למי שעדיין לא קיבל שבת שיעשה מלאכה עבורו. ובפשטות נראה הטעם, דאזלינן בתר עושה המלאכה, ומאחר שאצלו עדיין לא הגיעה השבת, הרי הוא עושה מלאכה בהיתר. ולכן גם ברור שמותר לאומר ליהנות מאותה המלאכה שעשו עבורו. וכ"כ הרמ"א בהג"ה שם וז"ל "ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת. וכ"ש במוצאי שבת, מי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל, לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו, כן נ"ל" עכ"ל. ומבואר א"כ להדיא, דבין לדעת השו"ע ובין לדעת הרמ"א, מי שקיבל שבת, רשאי לומר לחבירו ישראל שיעשה מלאכה עבורו, ומותר ליהנות מאותה המלאכה[2]. ולפי"ז צ"ל, דמה דנקט הרמ"א לעיל (בסי' רס"א) "יכול לומר לאינו יהודי", לאו דווקא הוא, דאף ליהודי יכול לומר. ועוד י"ל, דהרמ"א מיירי בגוונא דליכא יהודי (שלא קיבל שבת), כגון שכל העיר כבר קיבלו שבת מבעוד יום. וכ"מ קצת במג"א שם (סק"ז) ובמחצה"ש שם, ע"ש[3].
והנה כתב הרמ"א לעניין מוצאי שבת דכל שכן דשרי. וצריך להבין מאיזה טעם הוא כ"ש. ומתחילה חשבתי, דאם בערב שבת שגם זה שעדיין לא קיבל שבת, בכ"ז הרי שבת לפניו והוא עומד לקבל שבת, אעפ"כ מותר, כ"ש במוצאי שבת, שזה שכבר הוציא שבת, מעתה שבת כבר אינה לפניו כלל, כ"ש דשרי לומר לו. אכן אחר העיון בדרכ"מ (סק"ח) במקור דין זה, נראה שסברת הכ"ש היא מטעם אחר, וז"ל הדרכ"מ שם "ונראה לומר דאף לדברי הר"ן דאוסר, היינו דוקא בתוספת של הכנסת שבת, דאי אפשר לו לעשות בעצמו, אבל בתוספת של מוצאי שבת דאפשר לו לעשות בעצמו שיתפלל ויבדיל[4], שרי" עכ"ל. ומבואר דסברת הדרכ"מ היא, דמי שכבר קיבל שבת, אצלו השבת היא מוחלטת, משא"כ מי שעדיין לא הוציא שבת, הרי בידו להוציא שבת מיד[5]. וכ"כ המג"א (ס"ק ל"א). וכ"כ הגר"א (ד"ה וכ"ש). וכן העתיק המשנ"ב (ס"ק ס"ה). וע' באליה רבה (ס"ק ל"ט) שכתב ביאור אחר (לעניין שא"צ להמתין בכדי שיעשו). וע' במאמ"ר (ס"ק י"ג) שפירש כדרכ"מ וסיעתו, וציין שהכנה"ג פירש אחרת (כאליה רבה הנ"ל).
אלא שיש להקשות קצת על טעם זה, לפי הפוסקים הסוברים דאפשר להישאל על קבלת שבת (ע' שו"ת יבי"א ח"ט או"ח סי' מ"ט עמוד פ"ד בהערה. וע"ע בחזו"ע שבת ח"א עמ' ר"צ והלאה. ושם אסף כעמיר גורנה דברי הפוסקים בזה. וע' בהערה לקמן כשדנו בקושיית הב"ח על הב"י), א"כ גם ביד מי שקיבל שבת, "להוציא" את השבת ע"י התרה על נדרו, ומאי שנא הוצאת שבת ע"י תפילה והבדלה, מ"הוצאת" שבת ע"י התרת הקבלה. וא"כ מאי כ"ש שכתב הרמ"א.
וחשבתי ליישב ע"פ דברי הש"ך בהלכות חלה (יו"ד סי' שכ"ג סק"ז) שכתב וז"ל "הא דלא אסר אפילו ביש ק"א אלא ע"י היתר משום דהוי דבר שיל"מ כדלעיל (סי' ק"ב ס"ד בהג"ה), דהכא בנדרי הקדש כיון דאינה מצוה לישאל עליהן אלא מדוחק כדלעיל (סי' ר"ג ס"ג) לא הוי דשיל"מ, והכי אמרינן בש"ס בנדרים (דף נ"ט ע"א), וכ"כ הר"ן (שם, וריש דף  נ"ח ע"א)" עכ"ל. והכא נמי, אין מצוה להישאל על קבלת שבת, ולא הוי דשיל"מ, ולכך לא חשבינן כאילו "בידו" להוציא את השבת. ודו"ק. ועוד י"ל, דמי יימר דמזדקק ליה חכם, וכעין הא דאיתא בשבת (מ"ו ע"ב, וע' קידושין ס"ב ריש ע"ב. וע' ערוך השולחן יו"ד סי' א' אות ה', ודו"ק).
מקור הדין דמותר לומר למי שלא קיבל שבת לעשות מלאכה
וכתב מרן הב"י, שמקור דין זה דמותר לומר למי שלא קיבל שבת לעשות מלאכה, הוא ממה דאיתא בשבת (קנ"א ע"א) "דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שבתחומי" ע"כ. וכתב הב"י, שהר"ן (על הרי"ף דף ס"ד ע"ב ד"ה ומדאמרי') כתב כן בשם התוס' שהביא הרשב"א[6] (בשבת קנ"א ע"א ד"ה אמר רב), וז"ל "מהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשכה, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית".
אלא שהר"ן עצמו הקשה על התוס' והרשב"א וז"ל "ולי אין הנדון דומה לראיה[7], דשאני הכא דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר" ע"כ. וע' שבת (ק"נ ע"ב) וברש"י שם. ומרן הב"י כתב להשיב ע"ד הר"ן וז"ל "ואיני מבין דבריו, דהכא נמי איכא למימר אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לעשות לו מלאכה" עכ"ל. ומבואר, דסברת ההיתר בדין זה לדעת הב"י היא משום שהאיסור מלאכה שיש כעת לאומר (שכבר קיבל שבת) אינו איסור מוחלט, אלא הוא איסור שתלוי בדעתו. דהיינו אף שסו"ס קיבל ע"ע שבת וממילא אסור לו לעשות מלאכה, מ"מ מאחר שהיה זה תלוי בדעתו והיה יכול שלא לקבל שבת ולעשות המלאכה בעצמו, לכן גם לא אסרו עליו לומר לחבירו שיעשה לו מלאכה עבורו[8].
והנה המג"א (סק"ל) כתב דהטעם שמותר לומר למי שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה, משום "דהא אי בעי לא היה מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר, מותר אמירה, כמ"ש (סי' ש"ז סע' ח')" עכ"ל. וזהו טעמו של הב"י וכמבואר. וע' בביאור הראיה של המג"א (מסי' ש"ז סע' ח') בפמ"ג ובמחה"ש. וכטעם הב"י והמג"א כן העתיק המשנ"ב (ס"ק ס"ד).
ולכאורה יש להקשות על הב"י, למה לי לטעם דיכול היה האומר שקיבל שבת שלא לקבל שבת, הא י"ל בפשוטו, דטעם ההיתר הוא מחמת שאין על העושה מלאכה שום איסור, שהרי הוא לא קיבל שבת, וסגי בטעם זה. וכן מוכח מלשון הרשב"א בעיקר דין זה שכתב "וכתבו בתוספות דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה" עכ"ל. ולמה לנו לטעם שכתב מרן שגם האומר היה יכולת בידו שלא לקבל שבת.
ונראה מזה לפענ"ד, דס"ל לב"י, דאף לרשב"א המתיר בנד"ד, לא סגי במה שלעושה אין איסור במעשיו, אלא אזלינן בתר האומר, ואם לאומר היה אסור לעשות מלאכה, היה גם אסור לו לומר לחבירו לעשות מלאכה עבורו (וכדין אמירה לגוי, שאף שודאי מותר לגוי לעשות מלאכה בשבת, מ"מ אסור לישראל לומר לו לעשות מלאכה). ורק מחמת שהאיסור לאומר אינו איסור מוחלט, שהרי היה יכול שלא לקבל שבת וכמבואר, לכן יש להתיר לומר לחבירו שלא קיבל שבת לעשות מלאכה, וע' לקמן[9].
חוקר האם מותר לאחד לומר לחבירו שנוהג היתר שיעשה מלאכה עבורו
והנה היה אפשר ללמוד בנד"ד, דכמו שמותר לומר למי שלא קיבל שבת לעשות מלאכה, ה"ה שמותר לומר למי שנוהג היתר בדבר מסוים, שיעשה מלאכה עבור מי שמחמיר. אלא שלכאורה נראה שלטעם הנ"ל בב"י, יש לדון להחמיר בנד"ד, שהרי אף אם החבר נוהג היתר בדבר מסוים כדין (לפי שהוא סומך ע"ד הפוסקים המקלים, שהם רבותיו, או שכך מנהגו, או שכך הכריע מדעתו כשהגיע להוראה, או שהוא סומך עליהם להקל במחלוקת בדברי סופרים וכדו'), מ"מ לא סגי בזה, אלא מאחר שהאומר נוהג איסור בדבר, אין להתיר, דלאומר לעולם אסור לנהוג היתר במה שהוא נוהג בו איסור (ואף התרת נדרים לא מהני לזה כנודע[10]). ורק באופן שהאיסור אינו מוחלט כנ"ל כגון בעניין אמירה למי שלא קיבל שבת, שהיה ביד האומר שלא לקבל שבת, רק בזה י"ל דשרי. כ"נ לפענ"ד.
ושוב ראיתי להגאון ציץ אליעזר (חלק י"ח סי' ל"ב אות ד') שכתב כעי"ז וז"ל שם "מדי דברו בזה הענין מעורר כבודו ספק חדש באיסור בישול, והוא, לדעת הב"י (בסי' שי"ח סעיף ד') בדבר לח שאינו חם כשיעור שהיס"ב איכא ביה איסור בישול מהתורה, יש להסתפק אם להנוהג כהרמ"א דכל זמן שלא נצטנן לגמרי אין בזה משום איסור בישול, אם מותר לו לחמם תבשיל עבור חבירו הנוהג כהב"י, ואת"ל שמותר, האם מותר להנוהג כהב"י לרמז לחבירו הנוהג כהרמ"א שיחמם עבורו תבשיל זה שלא נצטנן לגמרי. והדבר צריך לפנים. ומה שעולה בדעתו לדמות זה להא דאיתא (בסימן רס"ג סעיף י"ז) ובמג"א שם (סק"ל) ובט"ז (סק"ג) לגבי מי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה שמותר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה, ומותר ליהנות מאותה המלאכה בשבת וכו', אין הנידון דומה לראיה, דשם שאני דאותה שעה לא קביעא וקמא בשבת, והוא לא בגדר של איסור חפצא, אלא רק בגדר של איסור גברא דקביל עליה זאת, בבחינת קבלה, ובידו היה שלא לקבל עליו, וכל שיש לו היתר מותר האמירה, כמתבאר שם, ומשא"כ בנידון זה, שלדעת הב"י הוא איסור גמור מכח שבת גופיה דקביעא וקיימא. וא"כ להנוהג כהב"י, האיסור קביעא וקיימא עליו מכח איסור חפצא של שבת, ולכן שפיר יש לומר דבכאן אסורה לו האמירה" עכ"ל. ואף שלשונו אינו ברור כ"כ, נראה שכיוון למה שכתבנו לעיל, ודו"ק. (וע' בהערה לקמן בשם הציץ אליעזר אם גם אסור הנעשה בהנאה אפילו בדיעבד, או דרק האמירה אסורה).
ועוד יש לחלק לכאורה, דבנידון אמירה למי שלא קיבל שבת, פשוט שגם לדעת האומר, לחבירו שלא קיבל שבת ודאי מותר לעשות המלאכה. משא"כ בנד"ד, שם הרי לדעת האומר שמחמיר ואוסר בדבר, הרי גם לחבירו אסור לעשות איסור, ומאחר שלדידו הדבר אסור, איך יצווה חבירו לעבור "איסור".
ואולם אי משום הא לא איריא. שכבר כתב על זה הגר"ש משאש זצ"ל בשמ"ש ומגן (ח"ג או"ח ריש סי' י"ד, וע' לקמן), דהרי מרן הב"י כתב בהקדמת ספרו שלא בא לפסוק הלכה למי שכבר יש לו מנהג והלכה ברורה, ע"ש[11]. וא"כ אין לומר שלדעת המחמיר, חבירו שנוהג היתר עושה "איסור". וכעי"ז כתב מו"ר הגאון שליט"א בשו"ת אורחותיך למדני (ח"א ריש סי' נ"א), שבתחילה רצה לדמות נד"ד לדין אמירה למי שקיבל שבת, ושוב כתב לחלק וזה תוכן דבריו, שנראה שיש לדחות ראיה זו, שבדין הרשב"א האיש שקיבל שבת מסכים שחבירו מותר במלאכה. אבל בנד"ד האיש שפסק להחמיר סבר שהאיש שפסק להתיר הוא טועה, ולכן אסור ליתן מכשול לחברו, ואין לבקש ממנו שיעשה המלאכה עבורו. ע"כ. אלא ששוב כתב לדחות החילוק וזה תורף דבריו, ונראה שאין כאן דחיה, שאף האיש שפסק להחמיר, מודה שהאיש שפסק להתיר מותר לו לעשות כן, שכך היתה קבלתו, כגון שהוא נוהג לפי דעת השו"ע, וחבירו נוהג כרמ"א, ולכן אין כאן נתינת מכשול, שהכל מודים זה לזה שכל אחד יכול וצריך לעשות כמנהג אבותיו, ולכן שפיר דמי נד"ד לדין הרשב"א. עכת"ד[12].
אלא שראיתי ללבוש (רס"ג אות י"ח) שכתב טעם אחר לדין זה שחידש הרשב"א בשם התוס', וז"ל "שאע"פ שקיבל עליו הוא את השבת להוסיף הרבה מחול על הקודש ואסר על עצמו המלאכה, מכל מקום לא אסר אלא מלאכת עצמו אבל מלאכת חבירו לא אסר עליו" עכ"ל (וע"ש שלפי"ז אין להקל במוצאי שבת, ודלא כרמ"א). וצ"ב בדבריו, מה הפירוש שלא אסר ע"ע מלאכת חברו. ונראה שר"ל, דהרי באמת מי שמקבל ע"ע שבת, אין לומר שעכשיו שבת אצלו, שהרי שבת עדיין לא נכנסה כל שלא הגיע הלילה, אלא שהמקבל שבת ע"ע הוא מחיל עליו דינים של שבת. וא"כ, מסתבר שבאותה הקבלה, בסתמא לא היה דעתו לאסור ע"ע לומר לחבירו שלא קיבל שבת שיעשה מלאכה.
והנה גם לטעם זה שכתב הלבוש נראה לפענ"ד, דמי שנוהג איסור בדבר מסוים, אין מקור להתיר מדין מי שקיבל שבת, דשאני התם שכך הייתה קבלתו, משא"כ מי שנוהג איסור בדין מסוים, הרי לגביו האיסור מוחלט ואינו יכול לצוות חבירו שיעבור על אותו האיסור, אף אם חבירו מיקל בזה. ודו"ק.
והנה הט"ז (רס"ג סק"ג) האריך בנדון דברי השו"ע והרמ"א הנ"ל בעניין מי שקיבל שבת שרשאי לומר לחבירו לעשות עבורו מלאכה. והמעיין בדבריו יראה, שלדעתו טעם ההיתר לדעת התוס' והרשב"א לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי, הוא משום שהוא רק מצוה עליו לשמור, והשמירה עצמה אין בה שום איסור גם לזה שציוה.
ואמנם הפמ"ג (משב"ז סק"ז) הקשה לפי"ז על הט"ז, דא"כ איך למדו התוס' והרשב"א מזה שישראל שקיבל שבת יכול לומר לחבירו שלא קיבל שבת שיעשה לו מלאכה, הרי בזה הוא מצווהו שיעשה מלאכה שאסורה לאומר, ויש לאסור משום ודבר דבר. וכעי"ז הקשה ע"ד המקור חיים, ע"ש. ואכן בשו"ע הרב (בקו"א ס"ס רס"ג) כתב שלדעת הרשב"א אין איסור של "ודבר דבר" כשאומר לחבירו דבר שמותר אצל חברו.
והנה הט"ז עצמו כתב "אלא הטעם הוא דאיסור אמירה לא נאסר אפילו בשבת גמור רק באם הוא אסור לכל ישראל, משא"כ באם מותר לזה בשבת, ה"נ מותר גם להשני לומר לעשותו, ממילא הוי כן בעיולי שבתא וכ"ש באפוקי שבתא". ועוד כתב "ה"נ בזה שקיבל עליו שבת קודם חשיכה אין עליו איסור אמירה לחבירו שהוא מותר לגמרי דלא נאסר אמירה אלא בדבר שהוא שוה לכל אדם מישראל, ועלו דברי הרשב"א כהוגן" עכ"ל. ומשמע לי דלטעם זה של הט"ז, כל דבר שאינו אסור לכל ישראל, מותר למי שנוהג איסור בדבר מסוים, לומר לחבירו שנוהג בו היתר שיעשה כן עבורו.
וביתר ביאור בדברי הט"ז כתב הלבושי שרד על הט"ז שם (בס"ק ל"ט, לעניין שמירת פירות) וז"ל "והטעם כתבתי שם (סי' ש"ז סע' י' ס"ק כ' בלבושי שרד) דכיון דבשליח ליכא כלל איסור שבת אהא מילתא, כיון שהוא בתחום הפירות ושמירת הפירות מותר בשבת, מש"ה אע"ג דאצל המשלח יש בזה איסור מצד שהפירות חוץ לתחומו ואינו יכול לילך לשם בשבת, אין בזה איסור שבות דאמירה, דבתר שליח אזלינן" עכ"ל. ועל ההיתר לומר לחבירו שלא קיבל שבת כתב הלבושי שרד (סק"מ) "מותר לומר לישראל חברו, מהאי טעמא גופיה דבתר שליח אזלינן ואצלו ליכא עדיין איסור שבת" עכ"ל. ולפי טעם זה נראה דבנד"ד יש להתיר, דבתר שליח אזלינן, והרי השליח נוהג היתר בדבר, ודו"ק.
וכעי"ז כתב המחצית השקל (על מג"א סק"ל בסו"ד) בדעת הט"ז וז"ל "ולענ"ד יש נפקא מינה לדינא, לטעם הרב ב"י ומג"א, אם הוא בעיר שהקהל או רובם קיבלו שבת וגם הוא קיבל עימהם, אסור לומר לחבירו שהולך לבית הכנסת אחר ושם באותו בית הכנסת עדיין לא קבלו שבת וגם הוא לא קיבל שבת, אפילו הכי אותו אדם שמבית הכנסת אחרת שקבלו שבת אסור לומר לו שיעשה לו מלאכה, דלא שייך לומר אי בעי לא קיבל שבת, דהא בעל כרחו נגרר אחר הרוב. מה שאין כן לב"ח וט"ז גם כהאי גוונא שרי, דהא אין הטעם כלל משום שאפשר למצוא היתר גם להאומר, אלא כיון שחבירו אינו עושה איסור, רשאי לצוות לו. ומכל מקום אני מסתפק, דאפשר גם להרב ב"י גם כהאי גוונא שרי, דאולי אפשר לומר אי בעי לא היה הצבור מקבלים שבת, אבל זו סברא דחוקה, דעל כל פנים לאו בדידיה תליא מלתא" עכ"ל. וגם מדבריו נראה להקל בנד"ד (לדעת הט"ז), ד"כיון שחבירו אינו עושה איסור, רשאי לצוות לו". וזה כביאור הלב"ש בדעת הט"ז.
וע' להרב ערוך השולחן (רס"ג אות כ"ו) שגם כתב נ"מ בין טעם הב"י והמג"א לטעם הט"ז, וז"ל "כתבו רבותינו בעלי השו"ע (סעי' י"ז) י"א שמי שקבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לו לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה ומותר לו ליהנות מאותה המלאכה בשבת, וכ"ש במוצאי שבת. ומי שמאחר להתפלל במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לומר לחבירו ישראל שכבר התפלל והבדיל לעשות לו מלאכתו להדליק לו נרות ולבשל לו, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו עכ"ל. ויש בזה שני טעמים. האחת, דכיון שהוא בעצמו היה ביכולתו להיות מותר בזה, כגון בע"ש דאי בעי לא קיבל שבת עדיין, ובמו"ש דאי בעי היה מבדיל בעצמו, וכל שיש לו היתר בעצמו, יכול לומר לחברו, ואין בזה משום אמירה שבות, וכמו שאמרו בגמרא (שבת ק"נ ע"ב) מותר לאדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר, שאם יש שם בורגנין הולך, וכמ"ש לקמן (בסי' ש"ז ע"ש). ועוד טעם, דלא מצינו אמירה שבות אלא בדבר האסור לכל ישראל, אבל במה שלהשני מותר, כגון בכה"ג, למה לא יאמר לחבירו דבר המותר לו (ט"ז סק"ג). ומצד טעם הראשון קילא מוצאי שבת מערב שבת, דבע"ש נהי שהיה יכול לבלי לקבל שבת עדיין, מ"מ עתה אין לו היתר, אבל במו"ש, הא ביכולתו בכל רגע לומר המבדיל ומותר במלאכה, כמ"ש בסי' רצ"ט (מג"א ס"ק ל"א). ויש מי שרוצה לחלוק על דין זה, ונדחו דבריו[13]. (ע' ט"ז ודרישה וב"ח שדחו דברי הלבוש שחולק בזה)" עכ"ל. ומבואר שנקט לדינא גם את טעם הט"ז, וכביאור הלב"ש ומחה"ש.
וא"כ עלה בידינו עד השתא, דלכאורה נד"ד האם מותר לומר למי שמיקל בדבר מסויים לעשות מלאכה עבור מי שמחמיר, תלוי בטעם ההיתר לומר למי שלא קיבל שבת לעשות מלאכה. דלטעם הב"י דהאיסור אינו מוחלט לאומר שקיבל שבת, א"כ אין להקל. ולטעם הט"ז (כפי שביארו דבריו המה"ש ולבו"ש) דאזלינן בתר עושה הפעולה, מותר. ולטעם הלבוש דהאומר שקיבל שבת לא קיבל ע"ע שלא לומר לחבירו, אין להקל בנד"ד.
הנוהג ב' ימים יה"כ האם רשאי ליהנות ממלאכת ישראל שאינו נוהג כן
והנה יש לדון האם מי שנוהג להתענות ב' ימים יום כיפורים, רשאי לצוות ביום השני שיעשו לו מלאכה אלה שנוהגים ביום כיפור אחד. דהנה בלבוש (רס"ג ס"ק י"ח) האריך לבאר דעתו דיש איסור לומר למי שהוציא שבת, שיעשה מלאכה עבורו (דיש לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא[14]), וכתב להביא ראיה וז"ל "וראיה ברורה וגדולה נראה לי ממה שכתב רבינו בעל הטור לקמן בהלכות יום הכיפורים (סימן תרכ"ד), גבי חסידים שבאשכנז שנוהגין לעשות שני ימים יום הכיפורים, אם היו מהם עשרה, היו מתפללים בו ככל סדר יום הכפורים שכתב וזה לשונו, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם, ר"ל התפלה, אבל שאר כל דבר ואיסור מלאכה נוהגין כמו בראשון, הלכך אפילו אחרים לא יבשלו לו עכ"ל. וכן הביא שם הקארו הגהות מיימון (בסוף הלכות שביתת עשור) ותשובת מהר"ם (דפוס פראג סי' ע"ו) שאסור לו מה שמבשלין לו אחרים, ואפילו להקנות קמחם לאחרים כדי שאותם אחרים יעשו להם אסור עי"ש. הרי בהדיא שכיון שקבל הוא עליו להמשיך עוד חומרת יום כיפור, כל אותו היום השני אסור לו לאכול גם מה שאחרים מבשלים לו, ואם כן הוא הדין הכא דמאי שנא" וכו' עכ"ל.
ושוב כתב שהקשו לו על זה, וז"ל שם וז"ל "חזר והקשה עלי על מה שהבאתי ראייה ממה שכתב הרא"ש גבי אותם שנוהגין לעשות שני ימים יום כפורים וכו', ואמר הא לא דמי להכא, התם גבי אעושה שני ימים יוה"כ הוא עושה הן משום ספיקא דיומא והוא חושב שגם חבירו עושה איסור בבישולו, והאיך יאכל הוא ממנו, אבל הכא הנודר גם הוא יודע שחבירו מותר לעשות מלאכה זו ולכך מותר לו ליהנות ממנה וא"כ ה"ה במוצאי שבת עכ"ל. והשבתי לו איברא לאו הכי הוא, דהתם ג"כ מיירי שהוא יודע דבקיאינן בקביע דירחא ומה שהוא עושה אינו עושה אלא משום חומרא בעלמא ומשום נדר של חסידות להרבות בתשובה וסליחה" עכ"ל. ומבואר דלדעת הלבוש, יש לחלק בין דבר שהאומר סבור שהוא אסור מדינא, שאז אסור לו לומר לחבירו (שנוהג בו היתר), לבין דבר שהוא רק מחמיר בו ואינו אסור מדינא, שמותר לומר לחברו, ורק בעניין יה"כ שאני, "משום נדר של חסידות להרבות בתשובה וסליחה".
וע' בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' נ"ג), שגם יצא לחלק בין דבר שהוא מדינא, לחומרא בעלמא. וכ"כ מו"ר הגאון הרב אשר וייס שליט"א בשו"ת מנחת אשר (ח"א סי' י"א אות ד'. ובח"ב סי' כ"ז אות א' כתב שכ"כ מרן החיד"א במחב"ר ס"ס תקי"א, ד"ה אמנם אם זה, ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' ס"ו[15]). ושם כתב שכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה. וע' בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' כ"ז אות ה', במהדו"ב בהערה ג' מכת"י), שכתב כן בשם הדרכ"ת. וע' חזו"ע סוכות (עמ' שכ"ג) שמוכח שם כן. וכ"כ בתשובות והנהגות (ח"א סי' רל"ד). וכ"כ בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סי' כ"א ריש אות ד'). וע"ע בספר רץ כצבי (ח"א סי' כ"א אות ט' וי'), ובשש"כ (פרק מ"ו הערה ק"ו).
אכן הרמ"א בדרכ"מ (רס"ג סק"ח) אחר שכתב שמותר למי שקיבל שבת לומר לחבירו שלא קיבל שבת לעשות מלאכה, שוב הקשה, מאי שנא ממש"כ הטור בהלכות יה"כ (ס"ס תרכ"ד) דמי שנוהג ב' ימים יה"כ, אחרים אסורים לעשות לו מלאכה, וכתב ליישב וז"ל "ואפשר לחלק דשאני התם דראוי לעשות ב' ימים יום כפור משום ספיקא דיומא, מה שאין כן בתוספת שבת" עכ"ל. וקצת משמע מלשונו, דכל מה שראוי להחמיר בו, אסור לו לומר לחבירו לעשות לו איסור. וע' לקמן.
והט"ז (סוף סק"ז) כתב על דברי הלבוש וז"ל "ומ"ש רמ"י ראיה ממי שעושה ב' ימים יה"כ דאסור בשני אפילו מי שאינו עושה ב' ימים אסור לבשל לזה, שאני התם דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר י"כ למחר, ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה, משא"כ כאן דהאחר עושה בהיתר גמור, כיון דלילה הוא מותר אף לזה שלא הבדיל עדיין, וזה הקשו כבר על רמ"י כמ"ש שם בתשובה שלו, אלא שתירץ דהתם לאו משום ספיקא דיומא מדיש לו היתר על נדרו בזה, אלא ודאי משום גדר חסידות הוא, דהא אנן בקיאין בקביעא דירחא. ודבריו תמוהים מאוד, דהא בכל ב' י"ט של גליות לא סמכינן אהך בקיאות משום שמא ישכח הבקיאות, כמו שלחו מתם ריש ביצה, אלא שבי"כ מכח שא"א לעמוד לרוב הצבור בכך סמכינן אעיקר הדין כמ"ש רמ"י גופיה (בסי' תרכ"ד), אלא שקצת חסידים מחמירים ועושים בי"כ כמו בשאר י"ט, ונמצא לדידהו הוי ב' ימים של י"כ כמו בשאר י"ט ממש" עכ"ל. וע' בשו"ע מכו"י בילקוט מפרשים (בסי' רס"ג בעמ' שפ"ח) שהביאו שמוהרי"ש נתנזון תירץ קושיית הט"ז הנ"ל על הלבוש, ע"ש.
והנה על מה שהשו"ע התיר לומר לחבירו לעשות לו מלאכה, כתב המג"א (ס"ק ל"ג) וז"ל "ולא דמי להעושים ב' ימים יה"כ שאסורים לאכול בלילה מה שבישל אחר ביום, דהתם לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יה"כ, א"כ המלאכה הזאת נעשית באיסור, דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה, אבל הכא הוא יודע שכבר עבר שבת, רק שהוא לא הבדיל. ולא דמי למי שלא הניח עירוב תבשילין דצריך להקנות קמחו לאחרים, אבל אחרים אסורים לאפות קמחו, דשאני התם דקמחו נאסר דקנסוהו (ד"מ), וכ"כ בתשובה (שו"ת הרמ"א סי' קל"א סע' ג'), וכ"פ הב"ח (על הטור וכן בשו"ת הב"ח סי' ק"י), דלא כלבוש דאוסר" וכו' עכ"ל. וע' בילקוט יוסף שבת (כרך א' חלק שני, תשע"א, עמ' רמ"א והלאה).
ומבואר דהמג"א מחלק בין נידון האומר לחבירו שהוציא שבת, לעניין יה"כ, דגבי יה"כ "לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יה"כ, א"כ המלאכה הזאת נעשית באיסור, דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה". וזהו טעמו של הדרכ"מ הנ"ל. ומוכח מזה, דכל מי שנוהג איסור בדבר מסויים מחמת הספק שמא הוא אסור (כ"ש אם לדעתו ודאי הדבר אסור), ודאי אסור לו להינות ממה שעשו עבורו אלא שאינם מסתפקים בזה. כ"ש שאין לו לצוותם בזה נגד מנהגו.
חוזר לדון בעיקר נד"ד לומר לנוהג היתר שיעשה מלאכה עבורו
וחשבתי שא"כ לפי"ד המג"א הנ"ל, כל מי שמחמיר באיזה דבר, הרי ודאי הוא מסתפק שעכ"פ שמא אותו הדבר אסור, דאל"כ למה לו להחמיר ע"ע בזה, ולכן לדעת המג"א אסור למי שמחמיר בדבר מסוים ללצוות ולבקש מישראל שחושב שהדבר מותר. וכ"ד הדרכ"מ. וא"כ המג"א לשיטתו אזיל, דנקיט (בס"ק ל' הנ"ל) לטעם הב"י, ונאדי מן טעם הט"ז, ודו"ק. ושו"ר שכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ח סי' ל"ב אות ד' ד"ה ומכח זה) בדעת המג"א. וסיים שם הציא"ל "ואם כן יש לאסור להנוהג כהב"י לרמז לחבירו הנוהג כהרמ"א שיחם עבורו תבשיל זה שלא נצטנן לגמרי, וגם אסור לו להנוהג כהרמ"א לחמם תבשיל עבור חבירו הנוהג כהב"י. (ויעוין ביו"ד סימן קי"ט בבאה"ט ס"ק י"ב, ודרכי תשובה שם ס"ק מ"ח וס"ק נ"ב, וכן בספרי שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סימן נ"ג עיין שם ואכמ"ל)" עכ"ל[16].
ואולם מו"ר האורחותיך למדני (בשו"ת ח"א סי' נ"א אות א' ד"ה אלא יש) דחה ראיה זו מדברי הטור בהלכות יה"כ, וז"ל שם "ואף מכאן אין קושיא, שהמחמיר לעשות שני יה"כ רוצה לנהוג בו ממש כיום הראשון, ולכן כמו שביום הראשון הוא אסור לבקש מחבירו לבשל בעדו, כמו כן ביום השני הוא קיבל לעשות ממש כביום הראשון בכל דרכיו, ולכן הוא אסור לבקש מחברו" וכו' עכ"ל. ולפענ"ד אחהמחה"ר, אין דבריו מוכרחים. דמנ"ל שהוא רק משום שכך רצונו של הנוהג להחמיר. ומשמע לי מסתימת הדברים דלדעת הרא"ש והטור לאו ברצונו תליא מילתא, אלא כל הנוהג (מרצונו) איסור ב' ימים ביה"כ, אסור לו ליהנות ממלאכת ישראל, מטעם דאזלינן בתר דידיה, ולדידיה הדבר נעשה באיסור, וכדכתב הציץ אליעזר בדעת המג"א (והכי מוכח בדרכ"מ ובמג"א גופא). ואח"ז מצאתי (בילקוט יוסף שם) שבקובץ מקבציאל (גליון כ"ט תשרי תשס"ה עמ' י"א) הביאו תשובת כת"י למהר"ם בן חביב, דכתב גבי יה"כ, דמי שמחמיר לעשות ב' ימים, לדעתו גם חבירו צריך לעשות כן, וא"כ חבירו עושה איסור במה שעושה מלאכה. וזה כדברי הציץ אליעזר. ואמנם נראה דיש לסייע תירוץ האורחותיך למדני מדברי הלבוש שכתב בסו"ד "דהתם ג"כ מיירי שהוא יודע דבקיאינן בקביע דירחא ומה שהוא עושה אינו עושה אלא משום חומרא בעלמא ומשום נדר של חסידות להרבות בתשובה וסליחה". ומבואר דיה"כ שאני ואין ללמוד משם לאסור בעלמא. וע' בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סי' כ"ג אות ג') שהאריך בזה, ואכתי צ"ע.
ואח"ז שאלתי שאלה זו ממו"ר האורחותיך למדני שליט"א, וכתב ליישב וז"ל "כתב הדר"מ (סי' רס"ג) "ואפשר לחלק דשאני התם דראוי לעשות ב' ימים יום כפור משום ספיקא דיומא, מה שאין כן בתוספת שבת". ויש לפרש, דשאני יו"כ בחו"ל כיון שראוי מדינא לכולנו לעשות שני ימי יו"כ כמו בשאר יו"ט בחו"ל, משא"כ בקבלת שבת מבעוד יום שאין חיוב מדינא לקבל שבת קודם שאר הצבור. אלא נראה שסברה זו שייכת רק לגבי מי שקיבל חומרא זו כמו ה"חסידים ואנשי מעשה", שבתחילה הוא קיבל עליו לקיים שני ימי יו"כ, וזה תלוי על רצונו אם הוא רוצה לקבל על עצמו לעשות כן או לא. וכן מבואר בטור (בסוף סי' תרכ"ד) שכתב "וי"א שמי עשה פ"א ב' ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת. וא"א הרא"ש ז"ל היה מתיר לישאל עליו". ופירש הב"י שם "הוי כמו נדר ונשאל עליו". ע"ש. הרי מעיקרא אין חיוב אלא הוא תלוי על רצונו וקבלתו. אלא בסוף אחר שהוא כבר קיבל עליו לעשות שני ימי יו"כ, ממילא הוא קיבל עליו כמו יו"כ ראשון ואסור לשאול חבירו לבשל בשבילו. ולכן מ"ש הדר"מ "דראוי לעשות ב' ימים יום כפור משום ספיקא דיומא", זה רק דוקא אחר קבלתו, שקודם לכן אין חיוב, וכיון שהוא קיבל עליו חומרא זו, ממילא שהוא סבר "דראוי לכולנו לעשות ב' ימים יו"כ", אבל קודם קבלתו הוא אינו חושב שזה ראוי. וכן נראה מהמ"א שכתב (בסי' רס"ג ס"ק ל"ג) "ולא דמי להעושים ב' ימים יה"כ שאסורים לאכול בלילה מה שבישל אחר ביום, דהתם לפי דעתם שמסתפקין שמא היום יה"כ, א"כ המלאכה הזאת נעשית באיסור, דאסור לכל ישראל לעשות מלאכה, אבל הכא" וכו'. הרי שזה שייך רק לפי דעתם של אלו שקבלו חומרא זו. וזה כמ"ש הלבוש "ומה שהוא עושה אינו עושה אלא משום חומרא בעלמא ומשום נדר של חסידות להרבות בתשובה וסליחה". הרי הכל תלוי על קבלה ודומה לנדר כמ"ש הב"י הנ"ל, ורק אחרי כן הוא אסור לשאול חבירו לבשל בשבילו ביו"כ שני[17]. וכתב הט"ז הנ"ל לפרש החילוק, וז"ל "דזה המחמיר הוא רוצה לצאת ידי ספק דשמא עיקר י"כ למחר ונמצא דהשני הוא עושה באיסור לפי סברתו של זה, משא"כ כאן שהאחר עושה בהיתר גמור". הרי מי ששומר שני ימי יו"כ הוא חומרה שהוא קיבל עליו, אבל אחרי קבלה זו מה שעושה חבירו הוא אסור. וזה כמו שביארתי לעיל "הוא קיבל לעשות כיום הראשון בכל דרכיו ולכן הוא אסור לשאול". (וגם דברי הט"ז כמו שפירשתי לעיל באופן א'. ע"ש). והעיר כת"ר על מה שכתבתי "דמנ"ל שהוא רק משום שכך רצונו של הנוהג להחמיר. ומשמע לי מסתימת הדברים דלדעת הרא"ש והטור לאו ברצונו תליא מילתא, אלא כל הנוהג איסור ב' ימים ביה"כ, אסור לו ליהנות ממלאכת ישראל, מטעם דאזלינן בתר דידיה, ולדידיה הדבר נעשה באיסור". ולענ"ד אין כאן קושיא, שמה שכתבתי הוא לגבי תחילת קבלתו ש"הוא קיבל לעשות כיום הראשון בכל דרכיו", אבל אחרי כן אסור לו לשאול חבירו לבשל בעדו, כיון שאחר קבלתו ממילא הוא חושב שחבירו טועה במה שעושה מלאכה ביום שני של יו"כ וכאופן א' הנ"ל" עכ"ל.
והנה אף שלעיל כתבנו דלטעם הב"י דהאיסור אינו מוחלט לאומר שקיבל שבת, א"כ אין להקל בנד"ד, אחר העיון נראה לענ"ד לומר, שכל מה שכתב הב"י דטעם דין הרשב"א הוא משום שהיה יכול שלא לקבל שבת, הוא לא עיקר הטעם. דודאי עיקר טעם הרשב"א הוא "הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה" כדכתב הרשב"א גופיה. ומה שמרן הב"י נזקק להוסיף טעם חדש, הוא רק כדי להציל שיטת הרשב"א מקושיית הר"ן, אך ודאי גם מרן מודה שעיקר טעם ההיתר הוא, שלשליח מותר לעשות המלאכה וכדכתבו הלבו"ש ומחה"ש. ושו"ר שאולי לכך התכוין המקור חיים שכתב (סי' רס"ג) "אלא ע"כ הרשב"א ביקש ללמוד מדדמי ליה אומר אדם לחבירו שמור לי פירות, רק שכנגד קושיית הר"ן דאמר שאני התם דאפשר בבורגנין, משיבים אנו דהוא הדין הכי נמי שכבר קיבל שבת בעוד יום, והוא המכוון מה שכתב בהגהת לבוש החור בדפוס חדש, שהכניס קושיית הר"ן ותירוץ הב"י בדברי הרשב"א ודו"ק" עכ"ל. אכן במאמ"ר (רס"ג לקראת סוף ס"ק י"ב) לא משמע כן, שכתב "ואף הרב ב"י ז"ל אפשר שנתכוין לזה במש"כ דאף לדידיה איכא צד היתר וכו', שרצה בזה, דאילו לא היה צד היתר לזה והיה חבירו עושה איסור לפי דעתו של זה, לא היה מותר, ולזה כתב דגם לזה היה צד היתר, שהיה רשות בידו שלא לקבל שבת עדיין, וממילא אין חבירו עושה איסור אף לדעתו של זה שקיבל שבת מבעוד יום, ואין באמירתו כלום" עכ"ל. וצ"ע.
ועוד כתב שם מו"ר באורחותיך למדני, שאף שמפשטות טעם הב"י בדין אמירה למי שלא קיבל שבת, יוצא שאין להתיר בנד"ד מאחר והוא אסור לאומר לעשות מה שמצווה לחברו, "מ"מ אולי עדיין יש להתיר לדעת הב"י, שנד"ד קיל טפי, שחבירו שאזיל בתר דעת מרן, הרי מותר בכל זמן לחגור ב' חגורות[18], ואין לו זמן של איסור כלל. משא"כ בדין של הרשב"א, שאחר חשכה אף חבירו אסור במלאכה, ולכן אפשר שמודה הב"י בנד"ד שהוא יכול לבקש מחבירו לחגור ב' חגורות כיון שאין זמן של איסור בדבר זה לחברו, ואין איסור זה חל על חבירו כלל" עכ"ל. ור"ל, שרק בנידון קבלת שבת ששם אחר קבלת שבת המלאכה אסורה באופן מוחלט לכולם אליבא דכו"ע, בזה החמיר הב"י והצריך שיהיה צד היתר לאומר. אך בנד"ד, שלשליח לעולם מותר לעשות מלאכה זו, מפני שהוא נוהג כדברי המתירים, בזה דקיל שלשיטת השליח לעולם שרי, בכה"ג אף מרן יודה לסברת הט"ז דסגי במה שלשליח מותר. ולדידי צ"ע בחילוק זה[19].
ושוב כתב מו"ר שם (בד"ה ולכן) וז"ל "ולכן נראה שכיון שהוא פשוט לט"ז שטעם הרשב"א הוא מפני שהשליח הישראל מותר במלאכה, ולא שייך בו שבות, ואחר השליח אזלינן כמש"כ הלבושי שרד, נראה שהכי קי"ל, שטעם הב"י אינו ברור כ"כ (ע"ש לעיל מינה ובהמשך דבריו שפקפק על טעם הב"י. ד.א.), ואפשר שהוא לא ראה דברי הרשב"א במקורו אלא רק מתוך דברי הר"ן, ואילו היה רואה דברי הרשב"א במקורן, י"ל שהוא היה מסכים לפירוש הט"ז. וכן נראה ממה שפירש הזרע אברהם (סימן ט') בדבריו (ע"ש לעיל מינה בד"ה וראיתי בזרע. ד.א.). ועוד י"ל, שאף שאנו קיבלנו עלינו דעת מרן בשו"ע, מ"מ לא קיבלנו פירושו בב"י, כמש"כ הרב ברכות (בסוף מערכת ז')[20] ע"ש. וי"ל כלל זה אף למ"ד שקיבלנו פסק מרן בב"י, מפני שפסק לחוד ופירוש לחוד. ולפי"ז נראה שעיקר טעם הרשב"א הוא מפני שהישראל חבירו מותר במלאכה, ולא מפני שאילו רצה האומר הוא לא היה מקבל שבת מבעוד יום. ולפי"ז נראה שאף בנד"ד, הישראל שפסק כהרמ"א מותר לבקש מחבירו שפסק כמרן לחגור ב' חגורות זו על זו. ובפרט לפי מ"ש לעיל, שאפשר שאף הב"י מסכים לזה" עכ"ל.
וכן ראיתי להגאון רבי שלום משאש זצ"ל שנטה קו להתיר בנד"ד, שבשו"ת שמ"ש ומגן (ח"ג או"ח סי' י"ד) נשאל ממש בנידון הציא"ל הנ"ל, האם מותר לספרדי לומר לאשכנזי שיניח ע"ג האש תבשיל לח שנצטנן ולא נצטנן לגמרי. וכתב, שהרב השואל רצה להביא ראיה לאסור מדברי הט"ז הנ"ל, הסובר דמה שהתירו למי שקיבל שבת מבעוד יום לומר לחבירו שעדיין לא קיבל לעשות לו מלאכה, הוא מטעם דאין איסור אמירה מאחר שלחבירו אין איסור בעשייתו, ואפילו הוא שבת גמור ע"ש. אלא ששוב רצה לחלק, דשאני התם דחבירו אילו היה במקומו היה מותר לו לעשותו, משא"כ הכא שלדעת הב"י דין זה אסור לכל ישראל וצ"ע. עכ"ל השואל. וכתב על זה הרב משאש שם וז"ל "והחילוק הזה אין לו מקום, דהב"י כפי מש"כ בהקדמתו שקהל שנהגו במקומם איזה מנהג, יעשו כן ואין להם לשנות, ונמצא שלא עשה ספרו לכל ישראל" עכ"ל.
ואח"כ האריך השמ"ש ומגן שם לדון בשיטת הט"ז והב"י בטעם ההיתר לומר למי שלא קיבל שבת וכו', ובסו"ד העלה וכתב (בד"ה וכעין, ובד"ה ומכל) וז"ל "וע' למאמר מרדכי וכו' דמ"מ לעניין הלכה בסו"ד מסיק דטעמו של הרשב"א ומרן שפסק כוותיה לאו משום בורגנין הוא, אלא דלחבירו שרי ולא עביד איסורא, הלכך אין באמירתו של זה דיבור של איסור וכו' ע"ש. גם המשנ"ב (רס"ג ס"ק ס"ד) פירש דברי מרן וז"ל מותר לומר לו, דכיון דלחבירו מותר, אין איסור אמירה שייך בזה ע"כ. ובאות ס"ה כתב המשנ"ב וכ"ש במוצאי שבת, פירוש דהא בערב שבת כבר קיבל שבת וא"א לו לחזור ואפ"ה שרי, וכ"ש במוצאי שבת דבכל שעה אם רוצה מתפלל ומבדיל מכ"ש דמותר לו ע"כ. וזה כדברי הט"ז ממש. גם בשו"ע לרבנו זלמן נתן טעם מפורש, דכיון דלחבירו מותר אין באמירתו איסור כלל וכו'. מכל מה שכתבנו נ"ל לפסוק להלכה בנד"ד להתיר לו לספרדי לומר לו לאשכנזי לעשות דבר המותר לו לעשות אע"ג דלדידיה אסור, ואין באמירתו איסור כלל, ומותר ליהנות ממנה בשבת וכו', וא"כ כיון שכל איסור זה אינו אלא מדרבנן, א"כ אף אם נעמיד דין זה במחלוקת, הלא ספקא דרבנן לקולא. ואף דקי"ל כדעת מרן, מ"מ בזה שדברי מרן גופיה מסופקים, לא יהיה אלא שיש מחלוקת בפירוש דבריו, אומרים ספק דרבנן לקולא. זהו הנ"ל לי" עכ"ל. ונמצא ששני הנביאים מתנבאים בסגנון דומה.
וסמוך לחתימה ראיתי להגאון הרב יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף שבת (כרך א' חלק שני, תשע"א, עמ' ר"ל עד עמ' ר"מ) שהאריך בנד"ד. וכתב שם, שאף שמתחילה כתב להחמיר בעיקר נד"ד (בילקו"י שבת כרך ג' עמ' רי"ז), אך שוב התבונן והסיק שהמיקל בזה יש לו ע"מ שיסמוך. ושוב כתב שם (בעמ' רל"ו) שהגיעה לידו תשובה מכת"י מאביו הגדול זצ"ל, ושם האריך בנד"ד, ולבסוף (בעמ' רל"ט) העלה הגאון יבי"א זצ"ל דמותר למי שמחמיר ואוסר דבר מסויים, לומר למי שמתיר בזה לעשות המלאכה עבורו. ועיקר סברתו שם היא, משום שאף מי שנוהג איסור בדבר מסויים, אינו אומר שהשני טועה, והשני הזה יש לו על מה שיסמוך, ולכן מותר להינות ממעשיו, עיי"ש. וזה כמסקנת השמ"ש ומגן והאורחותיך למדני הנ"ל. ואח"ז מצאנו שכ"כ מרן הראש"ל זצ"ל בחזו"ע שבת (ח"ד עמ' שצ"ו ובפרט בעמ' שצ"ט ועמ' ת'), עיי"ש. ועיקר סברתו שם היא, משום שאף מי שנוהג איסור בדבר מסויים, אינו אומר שהשני טועה, והשני הזה יש לו על מה שיסמוך. והביא שכעי"ז כתב הגאון חקרי לב, ובנו הגאון נדיב לב. ולכן אף שאנו נוהגים כמרן שאסר, אי"ז נחשב לדידן כאיסור ודאי, אלא רק כספק איסור, ובלפנ"ע יש להקל בספק, כדכתב הט"ז יו"ד (ריש סי' קנ"א) ועוד. והוסיף שמצא בשמ"ש ומגן (הנ"ל) שהתיר. עכת"ד. וע"ע בספרו הליכות עולם (ח"ו עמ' רנ"א). ואמנם בספר ישועות מנחם (להרה"ג הרב מנחם ליבמן זצ"ל, עמ' צ"ה והלאה) העלה לאסור בנד"ד, וי"ל ע"ד. וע"ע בשו"ת קול אליהו (מהגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל. שבת, פרק כ' סע' י"א עמ' שי"ח), וי"ל ע"ד ואכמ"ל.
בן חו"ל שבא לא"י ודעתו לחזור לחו"ל האם רשאי לומר לבן א"י שיעשה לו מלאכה ביו"ט שני ש"ג
והנה כיוצא בכל עיקר הנידון כאן, יש לדון על בן חו"ל שהגיע לא"י ודעתו לחזור לחו"ל שעליו לנהוג יו"ט שני ש"ג בא"י, האם מותר לו לומר לבן א"י לעשות עבורו מלאכה וליהנות ממנה. וידוע שנחלקו בזה הפוסקים האחרונים. ואכמ"ל בזה כלל, ואני רק מציין למראה מקומות בדין זה. ע' למרן החיד"א בברכ"י (או"ח סי' תצ"ו סק"ד) שהביא בזה מחלוקת אחרונים אם מותר לבן חו"ל לומר לבן א"י לעשות לו מלאכה ביו"ט שני ש"ג כשהוא בא"י. שהמהריק"ש בהגהותיו ובשו"ת אהלי יעקב (סי' צ') כתב להתיר, והביא ראיה מדין הרשב"א הנ"ל שמותר למי שקיבל שבת לומר למי שלא קיבל שבת שיעשה עבורו מלאכה. ואילו הרב מהר"ר יעקב פראג'י והרב מהר"ר יעקב מולכו דחו דבריו והסכימו לאסור. והפנה לדברי רבו הזרע אברהם (או"ח סי' ט'). עכת"ד הברכ"י.
וע' בכה"ח (תצ"ו ס"ק מ"ו), ובקובץ תשובות (ח"א סי' נ"ד), ובשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ב סי' צ"ט, ונכפל באו"ח ח"ג סי' סימן ע"א), ובשש"כ (פרק ל"א אות פ' עמוד תכ"ה), ובשו"ת מנחת שלמה (א"ח סי' י"ט), ובשו"ת באר משה (ח"ז עמ' רנ"ח אות ז', ושם החמיר, אך בעמ' רצ"א אות ס"ט שוב חזר בו להקל). וע' למו"ר בשו"ת אורחותיך למדני (ח"א סי' נ"א אות ט'), ולמו"ר בשו"ת יביע אומר (ח"ט או"ח סי' מ"ט), ובחזו"ע יו"ט (עמ' קל"ח). ושם בחזו"ע כתב שחזר בו ממה שהחמיר בזה ביבי"א (ח"ט או"ח סי' ע"ט אות ט"ז), וכ"כ ביבי"א ח"ט (או"ח ס"ס מ"ט). ובחזו"ע שבת (ח"ד עמ' שצ"ט) ומסקנת היבי"א והאורחותיך למדני להקל בזה, ובחזו"ע כתב שם שכן המנהג, ע"ש. וע"ע בילקוט יוסף שבת (כרך א' חלק שני, תשע"א, עמ' רל"ב והלאה, ושם הביא שבקובץ מקבציאל גליון כ"ט תשרי תשס"ה עמ' י"א הביאו תשובת כת"י למהר"ם בן חביב דסבר כמהריק"ש, ודימה נידונו לדברי הרשב"א בנד"ד). וע"ע בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סי' כ"ג, בנספח שבסוף הסימן).
לפני עיור בדבר הנתון במחלוקת הפוסקים
והנה באמת יש לדון האם מי שנוהג איסור בדבר מסויים רשאי לתיתו לחבירו שנוהג בו היתר, או שיש בזה חשש של לפני עיור ומסייע ידי עוברי עבירה. וכמו"כ יש לדון כיוצ"ב בת"ח מורה הוראה שבא שואל לפניו, ולדעתו אסור להקל, האם מותר לו לשלוח את השואל לרב אחר שמתיר, או שיש לחוש בזה לאיסור לפני עיור ומסייע עוברי עבירה. ומובן שיש מזה נ"מ לנד"ד.
ומתחילה חשבתי להאריך בזה, ולדון בכל הראיות בפרטות, אולם אחר שראיתי שהפוסקים כבר דיברו בזה להדיא (וכדלקמן), והביאו כל הראיות שיש להביא מהש"ס ומהראשונים, ודחו מה שיש לדחות, לכן אמרתי שאין למה להאריך במקום שכבר האריכו. ולא נותר לי אלא לסכם עיקרי השיטות בזה, ולהעיר הערה או שתיים.
תחילת הדיון נפתח בדברי הגאון המבי"ט (ח"א סי' כ"א ד"ה גם יש לנו) שכתב "ולענין הנזהרים ואוכלים פירות שביעית בקדושתן כפי מה שכתבתי, אם יוכלו לקנות או למכור פירות שביעית לאותם שאינם אוכלים אותם בקדושת שביעית[21], וכו', כשהדבר להם התר שסומכים על המורים להם התר בדין תורה, לא נדון אותם לדעתנו כעורים שלא לתת לפניהם מכשול בדבר הנראה לנו איסור ואנו נזהרים ממנו והם נראה להם התר ואינם נזהרים" עכ"ל[22].
וכתב שיש לו ראיה לזה מסוגיה דצרת הבת ביבמות (י"ג ע"ב וי"ד ע"ב) וז"ל "ויש לי ראיה על זה ממתניתין דפ"ק דיבמות גבי צרת ערוה פלוגתא דב"ש וב"ה, דלב"ש צרת ערוה מותרת להתיבם לאחיו, דלית להו דרשה דלצרור, וב"ה אוסרין. חלצו, ב"ש פוסלין מן הכהונה, שחליצתה חליצה, וב"ה מכשירים, דהויא כחולצת מן הנכרי. נתיבמו, ב"ש מכשירים, וב"ה פוסלין. ותנן בסיפא אעפ"י שאלו אוסרים ואלו מתירים, אלו פוסלין ואלו מכשירין, לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מב"ה, ולא ב"ה מב"ש, אעפ"י שבני הצרות שנתיבמו כב"ש, ממזרים לדעת ב"ה, לא היו נמנעים לישא נשים מב"ש, לפי שהיו מודיעין להם אותם הבאים מן הצרות ופורשים, וכן כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין, לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו, אלו משאילים כליהם לאלו. משמע דדוקא אותם שהיו אסורות לב"ה, היו מודיעים להם ב"ש, כדי שיפרשו מהם, אבל האסורות לב"ש ולא לב"ה, לא היו נמנעים ב"ה מלישא מהם, וב"ש שהיו אסורות להם היו משיאים אותם לב"ה, שהיו מותרות להם. וכן נמי משמע התם בגמרא דאמרינן התם לעולם עשו דמודעי להו ופרשי, והכא נמי מסתברא דקתני סיפא כל הטהרות והטמאות וכו', אי אמרת בשלמא דמודעי להו, משום הכי לא נמנעו, אלא אי אמרת דלא מודעי להו, בשלמא ב"ש מב"ה לא נמנעו, דטומאות דב"ה, לב"ש טהורות נינהו. אלא ב"ה מב"ש למה לא נמנעו, טהרות דב"ש לב"ה טמאות הן. משמע בהדיא דטומאות דב"ה מושלי להו לב"ש, דלדידהו טהורות נינהו. ולגרסא ר"ח דגריס איפכא איכא לאוכוחי נמי, דוק התם ותשכח. ובנדון דידן נמי מה שהוא אסור לנזהרים ומחמירים בפירות שביעית, יכולים למכרו וליתנו לנוהגים התר על פי המורים להם" וכו' עכ"ל. ומבואר דלדעתו, ב"ש נתנו לב"ה נשים מהם, שהיו אסורות לדעתם, מכיון שהם מותרות לדעת ב"ה. וכן השאילו ב"ה כליהם לב"ש, אף שלדעתם היו הכלים טמאים, מכיון שלדעת ב"ש הכלים היו טהורים. ומוכח א"כ דאין בכך איסור לפני עיור.
ויעויין בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' ע"ז) שהאריך לדון בזה, ולבסוף הביא ראיה זו (ולא זכר מדברי המבי"ט). ותחילה הביא ג' ראיות שמותר למורה הוראה שמחמיר בדין מסויים, להפנות השואל למורה הוראה שמיקל. אלא ששוב הרגיש שיש לדחות הראיות, דשאני התם דמיירי דהמורה הסתפק בדין, אך אם ברור לו הדין לאסור, אין ראיה, ואולי אדרבה, משמע משם לאסור כשברור לו הדין לחומרא. וראיותיו הן מהש"ס בחולין (מ"ד סוף ע"א וע"ב, מ"ח ע"א, וצ"ט ע"ב, וברש"י. ועיין ובמאירי מ"ח ע"א), ע"ש.
ובס"ד הגיע לידי סיכום שיעורים מהגאון הרב שמואל טל שליט"א, ושם האריך לדון בחכמה בכל ראיות הכת"ס (ועוד), ודחה כל ראיותיו שאינם מוכרחות כלל (וכעין מה שדחה הכת"ס עצמו, ובעוד דחיות), ונטה בסו"ד להחמיר בנד"ד, שאין למורה הוראה שסבור לאסור לשלוח למורה הוראה שמיקל, וכן אין ליתן לו דבר שאסור לפי שיטתו. ואף שברוב דבריו בעניותי אף אני מסכים עימו, מ"מ מה שדחה ראיית המבי"ט (הנ"ל) איני מסכים עימו. כלומר, שהמבי"ט והכת"ס הבינו שב"ה נתנו בפועל לב"ש כלים הטמאים לפי שיטתם, כיון שהם טהורים לפי ב"ש, ורק שב"ה הודיעו לב"ש שהם טמאים לשיטתם (של ב"ה). ואילו הגר"ש טל שליט"א סבור, שב"ה לא נתנו כלים טמאים לשיטתם, אלא נתנו כלים טהורים בלי פקפוק אליבא דכו"ע, וכדלקמן. ומודה אני שכפירושו אפשר לפרש בסוגיה, ולא מצאתי כל סתירה לדבריו, אכן ברור אצלי שגם פירוש המבי"ט בהחלט אפשר לפרש בסוגיה (וקושיותיו ותמיהותיו של הגר"ש טל שליט"א יש ליישב וכדלקמן). וממילא נשאר לנו שיקול דעתו וסברתו של המבי"ט (והכת"ס ועוד), לעומת שיקול דעתו וסברתו של הגר"ש טל שליט"א, ופשוט אצלי שיש לסמוך בזה ע"ד הגאון המבי"ט להקל. וכמדומה שכן הוא המנהג.
וז"ל הגר"ש טל שליט"א בהשגותיו על הכת"ס (והמבי"ט) "אמנם נראה פשוט וברור שבית הלל לא השאילו לב"ש את הכלים שהיו טמאים לשיטתם. ולכן הם גם לא הצריכו להודיע להם שום דבר, כי כל כלי שהם היו משאילים לבית שמאי היה טהור לשיטתם. ומה שכתוב "דטמאות דב"ה לב"ש טהרות נינהו", אין הכוונה שב"ה נתנו לב"ש את הכלים הטמאים שלהם, אלא שלב"ש לא היה מקום לחשוש, משום שב"ה היו מחמירים יותר, והכלים הטמאים של בית הלל היו נחשבים טהורים לבית שמאי, ולכן אם הם כבר נתנו להם כלים טהורים, לא היה מקום לשום חשש אליבא דב"ש. והגמרא מגיעה למסקנה שבית שמאי הודיעו לבית הלל אם היה חשש של טומאה לשיטתם של בית הלל. וכך הם היו יודעים להימנע מלשאול את הכלים כמו שהם היו נמנעים מלשאת את הבאות מן הצרות, והם היו פורשים מהם כמבואר בגמרא. ואדרבה, ברור שההנחה הפשוטה היתה שלא יתכן שבית הלל ימסרו לבית שמאי כלים שלשיטתם של בית הלל הם טמאים, ולכן לא היה צריכא למימר ולהודיע מבית הלל לבית שמאי, כי שום כלי לא היה נמסר להם כשהוא טמא. והגמרא מחדשת את זה "דמודעי להו" רק באפשרות שבית שמאי היו נותנים לבית הלל. ורק אז נוצר צורך להודיע לבית הלל שאין להם מה לחשוש ושהטהרות הן טהרות גם לשיטתם. אבל באפשרות שבית הלל היו נותנים לבית שמאי לא הוצרכו להודיע שום דבר. ועל כרחך דהיינו משום שהטהרות של בית הלל היו טהרות גם לשיטתם של בית שמאי, ולכן לא היה להם מה לדאוג ולחשוש. אבל פשיטא שבית הלל לא היו נותנים לבית שמאי דברים שאסורים לשיטתם של בית הלל. ונראה שזו הכוונה הפשוטה של דברי המשנה "כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו". דהיינו למרות שהיו הבדלים ביניהם שאלו מטהרים ואלו מטמאין, אבל הם היו עושים טהרות זה בכלים של זה. ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא שהמשאיל היה עושה בזה טהרות, אלא הוא היה גם משאיל את הכלי לשני שגם הוא יעשה בו טהרות. ומשמעות הלשון "אלו על גבי אלו" היא שעשו טהרות יחד, ולא שבית הלל נתנו לבית שמאי כלים שהם עצמם נמנעו מלהשתמש בהם. וגם דוחק לומר שב"ה החברים השהו כלים טמאים ולא טיהרו אותם מיד. ועוד, שלפי הכת"ס כשהגמרא אמרה "טומאות דב"ה לב"ש טהורות נינהו" היא התכוונה שב"ה התחשבו בשיטת בית שמאי ולכן שלחו להם טומאות שלשיטתם הן טהורות, וממילא יש הכרח לפרש שגם "טהרות דב"ש לב"ה טומאות נינהו" היינו שב"ש התחשבו בשיטת ב"ה. והרי אם הם התחשבו בשיטת ב"ה, לא מובן מדוע לב"ה טומאות נינהו, הרי ב"ש שלחו להם רק את מה שטהור גם לשיטתם. ואם כן, בעל כרחנו הכוונה היא שבעלמא בית הלל מחמירים מבית שמאי ומה שנחשב טמא אצלם נחשב טהור אצל בית שמאי, ובית הלל שהיו משאילים היו עושים בעצמם בכלים אלה, ולא היו נותנים לבית שמאי להשתמש בדברים שהם עצמם לא היו משתמשים בגלל שלדעתם זה איסור" עכ"ל.
ויש לדון בכל דבריו. והנה קושייתו הראשונה היא (מלבד סברת עצמו שברור שב"ה לא יתנו דבר הטמא לשיטתם, לב"ש שלשיטתם זה טהור), שבגמרא אמרו "דמודעי להו" רק באופן שב"ש (המקילים בטהרות) נתנו כלים לב"ה (והודיעום שכלי זה טהור אף לשיטתם ואין להם ממה לחשוש, או הודיעום שכלי זה טמא לשיטתם ויפרשו ממנו). ואילו במה שב"ה נתנו כלים לב"ש, לא כתוב בגמרא שב"ה היו "מודעי להו", וע"כ הטעם, כי בודאי ב"ה נתנו לב"ש רק דבר שכשר אף לשיטתם (של ב"ה), וכ"ש שהוא כשר אף לב"ש, ולכן א"צ להודיע לב"ש כלום.
ולפענ"ד אין זו קושיא מוכרחת. שסתמא קתני שהיו משאילים כליהם זה לזה, ואם היה איזה סוג כלי שלא היו משאילים אחד לשני (כגון שהכלי טמא לשיטת המשאיל), למה לא אמרו כן בש"ס להדיא שסוג כזה לא היו משאילים.
ועוד הקשה מלשון המשנה שאמרה "כל הטהרות והטמאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו". ופירש שהכי קאמר, למרות שהיו הבדלים ביניהם שאלו מטהרים ואלו מטמאין, אבל הם היו עושים טהרות זה בכלים של זה. ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא שהמשאיל היה עושה בזה טהרות, אלא הוא היה גם משאיל את הכלי לשני שגם הוא יעשה בו טהרות. ולפענ"ד דוחק, דמה הרבותא בזה, פשיטא ולא צריכא למימר[23]. אכן לפי המבי"ט והכת"ס שאף ב"ה השאילו כלים הטמאים לשיטתם, הוי רבותא גדולה, שאע"פ שהיה טמא לשיטתם, לא נמנעו לתת אותם למי שסבור שהוא טהור, וכמה כבוד יש בזה לזולתך. וזה עיקר הרבותא במה שאמרו "ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה", והיינו במה שלא ביטלו את דעת זולתם, אלא החשיבו אותה ולכן נתנו להם כל מה שטהור לשיטתם (אף שלב"ה היה טמא).
ועוד הקשה שמשמעות הלשון במשנה "אלו על גבי אלו" היא, שעשו טהרות יחד, ולא שבית הלל נתנו לבית שמאי כלים שהם עצמם נמנעו מלהשתמש בהם. ולענ"ד מובן שאין מזה כל הכרח, שהרבותא ב"אלו ע"ג אלו" היא, שלא נבדלו אחד מן השני, אלא השאילו אחד לשני כלים, אך לא כתוב שהשאילו את אותם כלים שהיו טהורים לשיטתם דווקא. (וע' ברש"י י"ד סוף ע"א שכתב ע"ג אלו, משאילין כלים אלו לאלו", ולא רמז שהיו דווקא אותם כלים. ואולי אדרבה, בא לאפוקי מפירוש הגר"ש טל, ודו"ק).
ועוד הקשה, שדוחק לומר שב"ה החברים השהו כלים טמאים ולא טיהרו אותם מיד. וקושיא זו כלל לא הבנתי, מי לא עסקינן שהיו טמאים בטומאת מת והיה בעי המתנת ז' ימים ואפר פרה אדומה וכו', ובזמן הזה בינתיים השאילו לאנשי ב"ש. וכן מי לא עסקינן שהגיע איש ב"ש וביקש כלי במקרה בדיוק כשנטמא כלי (לשיטת ב"ה), ומיד איש ב"ה השאיל אותו לאיש מב"ש. לכן ודאי אי"ז קושיא.
והוסיף להקשות, שלפי הכת"ס כשהגמרא אמרה "טומאות דב"ה, לב"ש טהורות נינהו", היא התכוונה שב"ה התחשבו בשיטת בית שמאי, ולכן שלחו להם טומאות שלשיטתם הן טהורות, וממילא יש הכרח לפרש שגם "טהרות דב"ש לב"ה טומאות נינהו", היינו שב"ש התחשבו בשיטת ב"ה. והרי אם הם התחשבו בשיטת ב"ה, לא מובן מדוע לב"ה טומאות נינהו, הרי ב"ש שלחו להם רק את מה שטהור גם לשיטתם. ואם כן, בעל כרחנו הכוונה היא שבעלמא בית הלל מחמירים מבית שמאי, ומה שנחשב טמא אצלם נחשב טהור אצל בית שמאי, ובית הלל שהיו משאילים היו עושים בעצמם בכלים אלה, ולא היו נותנים לבית שמאי להשתמש בדברים שהם עצמם לא היו משתמשים בגלל שלדעתם זה איסור עכת"ד. וגם קושיא זו לא הבנתי. דאף דהמבי"ט והכת"ס יפרשו דמה שאמרו בש"ס "טומאות דב"ה, לב"ש טהורות נינהו", הכוונה שב"ה התחשבו בשיטת בית שמאי, מ"מ מה שאמרו "טהרות דב"ש לב"ה טמאות נינהו", הכוונה, שמאחר שמה שיש בביתם של ב"ש דברים שהם לדעתם טהורים, אך לב"ה הם טמאים, לכן התחשבו ב"ש בב"ה, ולא נתנו להם אלא דברים הטהורים אף לשיטתם, וזה גופא ההכרח שמכריח הש"ס "אלא לאו דמודעי להו שמע מינה". אך אין מזה ראיה שב"ה לא נתנו כלים הטמאים לשיטתם לב"ה. (אכן הגר"ש טל שם הביא עוד ראיות לשיטתו, ומו"ר האורחותיך למדני דן בחלקם, ואכמ"ל עח"ל).
ולאח"ז שלחתי עיקרי קושיות הגר"ש טל הנ"ל למו"ר האורחותיך למדני, וכתב להשיב ע"ד, ובחלק מהדברים ראיתי שת"ל כיוונתי לדבריו. וז"ל "ולענ"ד אין משמעות "אלו על גבי אלו" שעשו טהורות יחד, אלא רק שאחד משאיל לחבירו וכל אחד עושה בעצמו בביתו, ש"על גבי" שייך רק לגבי השאלה ולא לגבי שגם הם עוסקים ביחד בשימוש כלים אלו. וכן נראה מרש"י במשנה ביבמות (י"ג ע"ב) שכתב "אלו על גבי אלו. אלו משאילים כליהם לאלו". הרי "על גבי" הוא רק לגבי השאלה, ולא שעוסקים ביחד בכלים אלו. ועוד, אם הם היו עוסקים במלאכם ביחד לא שייך להשאיל אלו לאלו אם כולם שם. וכן נראה מהרמב"ם בפירוש משניות בעדיות (פ"ד משנה ח') שכתב "ולא נמנעו אלו מאלו". הרי הוא לא כתב "על גבי אלו". וגם כתב הרמב"ם שם "לפי שלא היו חושדין אלו ואלו שיטעו אותם בדבר שסוברין שהוא אסור, שיאמרו להם שהוא מותר". משמע שהחשש רק אם אנו אומרים שדבר שהוא אסור להם הוא מותר, אבל אין חשש אם אנו אומרים להם שדבר שאסור לנו הוא מותר לכם. ומ"ש הרב הנ"ל "וגם דוחק לומר שב"ה החברים השהו כלים טמאים ולא טיהרו אותם מיד". אין זה דוחק. שאין לאדם פנאי בכל זמן להוליך כליו למקוה, ומסתמא היו בביתם כלים טמאים עד שהם יכולים להוליכם למקוה. וגם כתב הרב הנ"ל, "ועוד, שלפי הכת"ס כשהגמרא אמרה "טומאות דב"ה לב"ש טהורות נינהו" היא התכוונה שב"ה התחשבו בשיטת בית שמאי וכו'. וי"ל דאה"נ "שב"ש התחשבו בשיטת ב"ה", ומ"ש בגמרא "טהרות דב"ש לב"ה טומאות נינהו", הוא לגבי הכלים בבתים של ב"ש, ולא לגבי מה שהם שולחים לב"ה" עכ"ל.
ולסיום, עוד קושיא הייתה לי ע"ד המבי"ט, דהא בלפנ"ע תלינן אפילו נגד רוב (ע' ע"ז דף ט"ו ע"א), וא"כ אף אם נסכים לפירוש המבי"ט שב"ה נתנו בפועל לב"ש דבר הטמא לשיטתם, מ"מ מכיוון שיכלו ב"ה לתלות שב"ש לא ישתמשו בזה דווקא בדרך איסור, היינו שאולי ישימו בזה חולין טמאים וכדו', לכן יכלו ב"ה להשאיל כלי זה. אך אין ראיה שמותר לתת דבר שודאי יש בו "מכשול" למקבל.
והשיב לי הרב וז"ל "וי"ל שמסתימת לשון הגמרא נראה ששואלין אף כשאמרו ב"ש בפירוש שהם רוצים כלים אלו לטהורות. ומצינו שאם אמרו כן בפירוש יש לפני עור ושוב אין לומר שיש לתלות. וזה לפי מ"ש הריטב"א בע"ז (ו' ע"ב) שכתב שם "והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי למיעבד איסור שלא על ידינו, ליתא משום לפני עור ואע"פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מ"מ אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום לפני עור ליכא, איכתי איסורא במלתא משום מסייע עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור". ע"ש כל דבריו. וכתב על זה הבנין ציון (ח"א ס' ט"ו) "ומדברים האלה למדנו וכו', דהיכא שלא יעשה ודאי איסור על ידינו ליכא משום לפני עור אם אפשר לו לעשות איסור שלא על ידינו, אבל בתבע בפירוש לאיסורא גם בכה"ג משום מסייע ידי עוברי עבירה". ועיין עוד בברכ"י (חו"מ ס"ט אות ג'). ע"ש. וגדולה מזו מצינו בלב שומע מערכת ל' אות מ"ב) שכתב "ורועה שאני דסתם רועה גזלן הוא, והו"ל כאלו פירש להדיא לאיסורא, ומש"ה איכא איסורא משום מסייע". הרי לפעמים לא בעינן אמירה מפורשת, ויש לאזיל אחר חזקה ואומדנא דמוכח שכוונתו לאיסורא. וה"ה בנד"ד י"ל שאמרו ב"ש בפירוש שהם רוצים הכלים לטהורות" עכ"ל. ולפענ"ד אהמחה"ר, גם דוחק. דאין זכר בסוגיה שב"ש ביקשו בפירוש את הכלים לצורך טהרות.
וע' בשו"ת משאת משה (להגאון רבי משה ישראל זצ"ל אב"ד רודיס, יו"ד סי' ד') שהאריך להוכיח שיש לפנ"ע בנד"ד (ומצאתי שהזכירו בקיצור הפת"ש יו"ד סי' צ"ב סוף סק"ז), וע' במש"כ לדחות כל דבריו בשו"ת אורחותיך למדני למו"ר שליט"א (ח"א סי' נ"א). וע"ע בספר תשובת ריב"א (או"ח סי' י"ז). וע' מחב"ר יו"ד (סי' צ"ב סק"א).
המחמיר שלא לעשן ביו"ט האם רשאי לטלטל כלי העישון
וע"ע למרן החיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' תקי"א אות ב') שכתב לדון במי שמחמיר שלא לעשן ביו"ט, האם יכול לטלטל את הקנה ששואפין בו, כיון שיש שמקילים לעשן ביו"ט. או כיון דלדידיה אזהר רחמנא משום הבערה שלא לצורך, הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה. ושם האריך מאד בכ"ז, והביא שנחלקו בדבר הגאון שער המלך, והגאון בעל משכנות יעקב מהר"ר יעקב בן נעים. ובסו"ד אחר שפלפל בראיותיהם כתב (בד"ה אמנם אעיקרא) וז"ל "אמנם הכא בנ"ד שזה שאינו שותה ומעלה עשן בי"ט הוא משום איסור וכו', א"כ לא חזי לשום בר ישראל, ואותם השואפים אותו ביו"ט, לדידיה לאו שפיר עבדי, וא"כ לא חזי לכו"ע וכו', ולדידיה השותים אותו ביו"ט עושים שלא כהוגן. ועמ"ש הרב משאת משה (ח"א בי"ד סי' ד'). אמנם אם זה שנמנע לשתות ביו"ט הוא משום חומרא, דידע דהשותים אותו ביו"ט יש להם על מה שיסמוכו והיתרא הוא, ועכ"ז רוצה להחמיר ע"ע, נראה דיש להקל בטלטול וכו', והכא נמי כיון שאחרים שותים וגם הוא היודע דשריותא הוא, מותר לו לטלטל אע"פ דמחמיר ע"ע לשתותו" עכ"ל. וע' למו"ר בשו"ת יביע אומר (ח"ב או"ח סי' כ"ז אות ה') במש"כ ע"ד המחב"ר הנ"ל. (וביבי"א מהדו"ב הביאו שם בהערה ג' מכת"י זצ"ל, שכתב  שבדרכ"ת ס"ס קט"ז ס"ק קי"ב כתב בשם שו"ת חיים של שלום ח"ב ס"ס קי"ג, שכל שמחמיר בדבר מחמת שסובר שכן הוא מדינא, אסור ליתנו גם לאחר שס"ל שמותר, אך היכא שאינו מחמיר מדינא, אלא מחומרא, מותר ליתנו לאחרים. ע"כ).
וכיוצ"ב מצאתי בשו"ת משכנות הרועים (סי' י"ט), הביא דבריו השד"ח (מערכת הב' סי' כ"ו, עיי"ש בד"ה ואף דבסי') שכתב "ואף דבסי' (רס"ג סע' י"ז) קי"ל דמי שקיבל שבת וכו', זה דוקא במקבל שבת קודם השקיעה רק מחמת גדר וחסידות בעלמא ואין בו רק חשש איסור נדר. אבל מי שקיבל שבת שעה קודם הלילה שחושש לדעת הסוברים שמתחילת השקיעה הוי לילה, א"כ כמו שהוא חושש כן, מצווה מלצוות לאחרים" עכ"ל. והביא דבריו בספר מנחת שבת (לקראת סוף הכרך, שיורי מנחה למנחה חדשה סק"ז). ואח"ז מצאתי שכעין סברתו, כתב שהגאון רבי יעקב חיים בשו"ת סמא דחיי (יו"ד ח"ב סי' ה' דף כ"ב ע"א ואין לחלק, ובד"ה אבל כד), עיי"ש.
והן אמת אף שעיקר נידון דברי המחב"ר שם הוא בדין מוקצה, מ"מ איכא למשמע מדבריו דס"ל דאין היתר לצוות למי שמיקל במה שהוא מחמיר, דזיל בתר טעמא, וסבר מרן החיד"א דהנוהג איסור בדבר מסויים סובר שהשני עושה שלא כהוגן, וכדעת המשאת משה. ודו"ק. ולכאורה יש לסייעו מדברי הרא"ש והטור בדין הנוהג ב' ימים יה"כ. דהתם מוכח דמי שנוהג איסור בדבר מפני שחושש לספק איסור, אינו יכול ליהנות מהנוהג להקל בזה. ושו"ר שכ"כ הגאון משאת משה עצמו (יו"ד ס"ס ד'), וז"ל "ומעתה חוזרני לעיקר נ"ד דהיינו אם הותר לאוסר לאמר למתירים לעשות לעצמו, דהנה מכח כל הראיות אשר כתבתי מוכחא להדיא דאסור וקעבר אלפני עיור בדבר ומכשילו לפי דעתו כיון דלדידיה מיהא המדליק איסורא קעביד, וליכא מידי דלדידיה אסיר ושרי למימריה לאחריני ויעשו לו אלא דוקא היכא דסמי בידיה, כגון ההיא דבורגנין ודדמי, דמהאי טעמא הנוהגים לעשות ב' ימים יום הכיפורים איתסרו בעשיית מלאכה ואפילו לאמר לאחרים לבשל להם לבדם" עכ"ל. גם בחזו"ע סוכות (שם) משמע שמסכים והולך, דאם המחמיר אוסר מדינא, שייך ביה איסור דלפני עיור, עיי"ש. ולכאורה הוא דלא כתשובה שהביא בשמו בילקו"י. וע' בהערה[24].
ומכאן לכאורה תשובה מוצאת למש"כ מו"ר באורחותיך למדני (ח"א סי' נ"א אות ח' ד"ה מכל האמור), שאין הכרע שמרן החיד"א הסכים עם המשאת משה, ולכאורה נעלם מעינו הבדולח דבריו במחב"ר (ס"ס תקי"א) הנ"ל שכתב מדעתו כסברת המשאת משה, ומיד גם ציין לדבריו, מוכח דסבר כוותיה.
ושאלתי ממנו קושיא זו, וענה לי באורך וז"ל "ולענ"ד יש לדון בסברת המחב"ר הנ"ל. ובתחילה נראה שיש ג' אופנים בזה. א. שיש מחלוקת אם איזה דבר מותר או לא, ומי שאוסר סובר שמי שמתיר הוא טועה בהלכה והוא לא ירד לעומקא דדינא. וזה כמו דמצינו לגבי מפיבושת ודוד המלך בברכות (ד' ע"א) שכתב רש"י שם "מפיבושת. (מפי בושת) בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד שפעמים שהיה טועה והוא אומר לו טעית". וכדמצינו בסנהדרין (ל"ג ע"א) לגבי טעות בשיקול הדעת, "היכי דמי שיקול הדעת, אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מינייהו וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך היינו שיקול הדעת". ולכן מי שאסר סבר שמי שהתיר הוא טעה בשיקול הדעת כיון "וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך". ב. שיש מחלוקת אם איזה דבר מותר או לא, ומי שאוסר מודה שמי שמתיר סומך על הפוסקים שהתירו ואין כאן טעות, אבל מי שאוסר סובר שאין ההלכה כן אלא כהפוסקים שאסרו אותו דבר. וזה כמי דאזיל כדעת מרן מודה שמי דאזיל כדעת הרמ"א אינו טועה. ג. לכ"ע הוא דבר מותר מצד הדין אלא יש מי שמחמיר על עצמו מצד חומרא. ולפי זה יש לדון לגבי המחלוקת האם מותר לעשן טאבאקו ביו"ט, ונראה שהאוסרים סוברים שהמתירים טועים בשיקול הדעת וכאופן א' הנ"ל. ולכן כתב המחב"ר "אמנם הכא בנ"ד שזה שאינו שותה ומעלה עשן בי"ט הוא משום איסור וכו', א"כ לא חזי לשום בר ישראל, ואותם השואפים אותו ביו"ט, לדידיה לאו שפיר עבדי וכו', ולדידיה השותים אותו ביו"ט עושים שלא כהוגן". ולכן בזה נראה שאין האוסר לעזור המתיר לעשן ביו"ט, ואם הוא עושה כן הוא עובר על לפני עור וכו'. ומ"ש המחב"ר אחר כך "אמנם אם זה שנמנע לשתות ביו"ט הוא משום חומרא, דידע דהשותים אותו ביו"ט יש להם על מה שיסמוכו והיתרא הוא, ועכ"ז רוצה להחמיר ע"ע, נראה דיש להקל בטלטול" וכו'. נראה שזה כאופן ג' הנ"ל, שמי שאוסר הוא רק משום חומרא. אולם אין גילוי בדברי המחב"ר מה הדין באופן ב' הנ"ל. שבאופן ב' לא שייך לומר שמי שמתיר "לאו שפיר עבדי" או "עושים שלא כהוגן", כמ"ש המחב"ר הנ"ל, שמי שאוסר מודה שמי שמתיר אזיל לפי שיטת חבל גדולי הפוסקים שהתירו.  ובזה כתבתי (בח"א ס' נ"א) שאין כאן איסור למי שאוסר לשאול למי שמתיר לעשות אותו דבר בעדו. ולפי זה יש להעיר על מ"ש המשאת משה (יו"ד סי' ד') שכתב לגבי "אין מדליקין מעלה עשן מנר של חלב, ומטו בה ממ"ש הרמב"ם (בפ"ט מהלכות טומאת אוכלים), והן רבים עתה לא חשו להא, ויש להם על מה שיסמוכו דאיסורא דחלב מיקלא קלי ובאחת יבערו החלב והטוטון כנודע, ואי לזאת אתאן לבית הספק אי מאן דנקיט לאיסורא מצי א"ל למתיר ובא להדליק לו את מקטרתו מן הנר כיון דלגבי דהאי אין בו צד איסור והוא יעשה, או דלמא כיון דלגבי האומר איסורא דקעביד אידך כמאן דמספי ליה איסורא דמי". ע"ש. וי"ל שזה כאופן ב' הנ"ל, שמי שאוסר מודה שמי שמתיר יש טעם להתיר, דהיינו שאין נדון זה דומה למ"ש הרמב"ם בהל' טומאת אוכלין, ומי שאוסר אינו סובר שמי שמתיר טועה, אלא רק שכל אחד הולך לפי הכרעתו. ולכן נראה שיש להתיר נדון השאלה. אולם לגבי עישון ביו"ט, כתב המחב"ר הנ"ל שהאוסר סובר "לא חזי לשום בר ישראל", ובזה יש לאסור. ולכן מצינו שהכל תלוי על גדר המחלוקת באותו דין ובאופנים הנ"ל. וכבר כתבתי לחלק בין אופן א' ובין אופן ב' (בח"א סי' נ"א אות ה') ע"ש". וכו', עכ"ל.
ומבואר שלחלק יצא, בין מי שסובר שלדינא השני טועה, שבזה אסור לו לבקש ממי שמיקל, לנידון מחלוקת הקדמונים וכל הנוהג כדעה אחת אינו סובר שהשני טועה. וכבר הבאנו שכ"ד רבים מן הפוסקים. ושו"ר שכ"כ הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הביא דבריו בחזו"ע זבת ח"ד עמ' שצ"ח). וע' בספר סמא דחיי (להגאון רבי חיים יעקב, יו"ד סי' ה', דף כ"ב ע"ב ד"ה ומעתה, וד"ה והנה לפי). וע' בשער המלך (הלכות לולב פ"ז הכ"ה, והלכות אישות פ"ט הט"ז. ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' ס"ו העיר על סתירה בדברי השעה"מ. ובחזו"ע סוכות עמ' שכ"ג כתב לישב הסתירה בדבריו. וע"ע לו בחזו"ע שבת ח"ד עמ' שצ"ו והלאה מש"כ בזה). וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"ד, וסי' נ"א אות כ"ג ד"ה באות י"ב), ובמעדני ארץ (סי' ז'. ובסי' ח' סע' כ"ג, עמ' קס"ג). וע' חזו"ע סוכות (עמ' שכ"ב שכ"ג ושכ"ד), וילקוט יוסף שבת (כרך א' חלק שני תשע"א, עמ' רל"ו ועמ' רל"ט). וע"ע בשו"ת לב אהרן (בוארון, ח"ב סי' ג', עמ' ט"ו, כ"א, ובעמ' מ"א בהערה י"ט. וציין שם להרבה מ"מ מחכמי הדור. ואגב, מה שהסיק שם בעמ' כ"א וכ"ב, שאסור לחכם שסובר לחומרא, להפנות שואל אל רב שמיקל, ואילו בעמ' מ"א הסיק שמותר לתת חפץ או מאכל שאסור לדעתו, למי שמיקל, ולכאורה סתר עצמו ולא הרגיש). וע"ע בשו"ת עולת יצחק (רצאבי, ח"א סי' ק"י).
העולה מכל האמור
ואחר אחר שראינו בס"ד צדדים לכאן ולכאן, עלינו לסכם הדברים ולומר להיכן דעתנו העניה נוטה. והנה חקרנו בריש דברינו במי שנוהג ע"פ פוסקים מסוימים לאסור דבר מסוים האם רשאי לומר לחבירו הנוהג היתר באותו הדבר, והתחלנו לדון במי שקיבל שבת מבעוד יום שמרן פסק בשו"ע שמותר לו לבקש ממי שלא קיבל שבת שיעשה עבורו מלאכה ומותר לו ליהנות ממעשיו. ומצאנו כמה טעמים לטעם הדין. שהב"י וסיעתו פירשו שטעם ההיתר הוא, שהרי היה ביד המקבל שבת לא לקבל שבת, ולכן רשאי לצוות לחברו. אכן הט"ז וסיעתו פירשו שטעם ההיתר הוא משום שהדבר אינו אסור לכל ישראל, והיינו שלעושה מותר לעשות המלאכה שהרי לא קיבל שבת. ורצינו לתלות את נד"ד בטעמים הנ"ל. שלפירוש הב"י, מאחר שלמחמיר אין צד היתר, ממילא אסור לו לומר לחברו לעשות דבר האסור לפי דעתו. ולטעם הט"ז מותר, שאזלינן בתר העושה. וגם לטעם הלבוש יש להחמיר ע"ש. וכ"כ כמה מפוסקי דורנו.
ואח"כ רצינו לחלק, דבנידון אמירה למי שלא קיבל שבת, פשוט שגם לדעת האומר, לחבירו שלא קיבל שבת ודאי מותר לעשות המלאכה. משא"כ בנד"ד, שם הרי לדעת האומר שמחמיר ואוסר בדבר, הרי גם לחבירו אסור לעשות איסור, ומאחר שלדידו הדבר אסור, איך יצווה חבירו לעבור "איסור". ודחינו חילוק זה ע"פ דברי השמ"ש ומג"ן והאורחותיך למדני, שאף האיש שפסק להחמיר מודה שהאיש שפסק להתיר מותר לו לעשות כן, שכך היתה קבלתו, כגון שהוא נוהג לפי דעת השו"ע, וחבירו נוהג כרמ"א, ולכן אין כאן נתינת מכשול, שהכל מודים זה לזה שכל אחד יכול וצריך לעשות כמנהג אבותיו, ולכן שפיר דמי נד"ד לדין הרשב"א, ויש להתיר עכ"פ לפי טעמו של הט"ז.
ועוד צידדנו בכמה סברות שיש להקל בזה אף לפי טעמו של מרן הב"י. דבאמת נראה שכל מה שכתב הב"י דטעם דין הרשב"א הוא משום שהיה יכול שלא לקבל שבת, הוא לא עיקר הטעם. דודאי עיקר טעם הרשב"א הוא "הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה". ומה שמרן הב"י נזקק להוסיף טעם חדש, הוא רק כדי להציל שיטת הרשב"א מקושיית הר"ן. ותמכנו חילוק זה מדברי המקור חיים.
והבאנו עוד סברא לומר שאף מרן הב"י יודה בנד"ד, ע"פ מש"כ האורחותיך למדני, שאולי עדיין יש להתיר לדעת הב"י, שרק בנידון קבלת שבת ששם אחר קבלת שבת המלאכה אסורה באופן מוחלט לכולם אליבא דכו"ע, בזה החמיר הב"י והצריך שיהיה צד היתר לאומר. אך בנד"ד שלשליח לעולם מותר לעשות מלאכה זו, מפני שהוא נוהג כדברי המתירים, בזה דקיל, שלשיטת השליח לעולם שרי, בזה אף מרן יודה לסברת הט"ז דסגי במה שלשליח מותר. (ואח"ז תמך חילוקו מדברי הבית יהודה).
ועוד כתב האורחותיך למדני, שכיון שפשוט לט"ז שטעם הרשב"א הוא מפני שהשליח הישראל מותר במלאכה, ולא שייך בו שבות, ואחר השליח אזלינן כמש"כ הלבושי שרד ומחצית השקל, ונראה שהכי קי"ל, שטעם הב"י אינו ברור כ"כ, ואפשר שהוא לא ראה דברי הרשב"א במקורו אלא רק מתוך דברי הר"ן, ואילו היה רואה דברי הרשב"א במקורן, י"ל שהוא היה מסכים לפירוש הט"ז. ועוד י"ל, שאף שאנו קיבלנו עלינו דעת מרן בשו"ע, מ"מ לא קיבלנו פירושו בב"י. וי"ל כלל זה אף למ"ד שקיבלנו פסק מרן בב"י, מפני שפסק לחוד ופירוש לחוד. ולפי"ז נראה שעיקר טעם הרשב"א הוא מפני שהישראל חבירו מותר במלאכה, ולא מפני שאילו רצה האומר הוא לא היה מקבל שבת מבעוד יום.
וכעי"ז כתב גם השמ"ש ומגן, שנ"ל לפסוק להלכה להתיר לספרדי לומר לאשכנזי לעשות דבר המותר לו לעשות אע"ג דלדידיה אסור, ואין באמירתו איסור כלל, ומותר ליהנות ממנה בשבת וכו', מכיון שכל איסור זה אינו אלא מדרבנן[25], א"כ אף אם נעמיד דין זה במחלוקת, הלא ספקא דרבנן לקולא. ואף דקי"ל כדעת מרן, מ"מ בזה שדברי מרן גופיה מסופקים, לא יהיה אלא שיש מחלוקת בפירוש דבריו, אומרים ספק דרבנן לקולא. וכן פסק מו"ר הגאון בעל יביע אומר זצ"ל, וכפי שהביא בילקוט יוסף תשובתו מכת"י להתיר בזה. ושוב ראינו שכ"כ בספרו בחזו"ע שבת (ח"ד עמ' שצ"ו והלאה), וכתב שהמיקיל במקום הצורך, יש לו ע"מ שיסמוך, עיי"ש.
ולכן נראה לי לעניין מעשה שכן עיקר לדינא להקל במחלוקת בדברי סופרים, ודלא כהשבט הלוי והציץ אליעזר שהחמירו בזה. ואמנם הבאנו בשם הרבה פוסקים, דיש לחלק בין מי שסובר שלדינא השני טועה, שבזה אסור לו לבקש ממי שמיקל, לנידון מחלוקת הקדמונים, שכל הנוהג כדעה אחת אינו סובר שהשני טועה אלא יש לו ע"מ שיסמוך. וכגון במחלוקת מאוחרת של אחרוני דורנו, שפעמים שהמחלוקת היא מוחלטת, ולדעת המחמיר, המיקל טעה לגמרי בסברא או בדימוי מילתא וכו'. ובזה כתבו הרבה פוסקים שאין להקל. וכן היא פשטות דברי מרן החיד"א במחב"ר הנ"ל. וכן עיקר. וה' יאיר עיני.
 



[1] מרן כתב דין זה בשם "יש אומרים", מפני שכן הוא דעת הרשב"א בשם התוס', אלא שהר"ן תמה ע"ד, וכדלקמן. ומפני שאין דין זה מוסכם, כתבו בשם "יש אומרים" להורות שאינו פשוט כ"כ. וכ"כ בעלי הכללים, ואכמ"ל. (אכן הב"ח כתב שלדינא אף הר"ן יודה, וכדלקמן).
[2] וע' בדרכ"מ (רס"ג סק"ח) שהסתפק אם מותר ליהנות מהמלאכה גם בכניסת שבת, או רק בצאת השבת, ע"ש.
[3] וראיתי במקור חיים (סי' רס"ג ד"ה מותר לומר לישראל) ובהגהת הגר"ב פרענקיל (הובאו דבריו בילקוט מפרשים בשו"ע מכון י"ם בסי' רס"ג עמ' שפ"ז) שהרגישו בדבר "סתירה" זו בדעת הרמ"א, ועיין בדבריהם.
[4] וע"ש בדרכ"מ (רס"ג סק"ח) שכתב להוכיח, שלעניין מוצאי שבת שהאומר לא הוציא שבת וחבירו הוציא, וביד האומר להוציא מיד, אף הר"ן יודה להקל, ע"ש. אכן הלבוש אזיל בתר איפכא, ע"ש. והט"ז (סק"ג) קיים סברת הדרכ"מ. וע' באליה זוטא (רס"ג סק"כ) שגם כתב כן. ואילו המקור חיים (סי' רס"ג סע' י"ז) הליץ בעד הלבוש, ודחה דברי הט"ז ע"ש.
[5] וע' בשו"ת שבט הלוי (ח"א ס"ס נ"ג) שהקשה על זה וכתב "ודע דפשוט אצלי דאלו המחמירים כר"ת במוצאי שבת, אם רוצים להבדיל לפני זמן הזה, שצריכים התרת נדרים, דלא גרע זה מהנוהג מנהג טוב ביו"ד (סימן רי"ד), וא"כ לא שייך בהו מש"כ מג"א דאי בעי מבדיל מיד" עכ"ל. ולפענ"ד יש לחלק בין אם רוצה להתיר נדרו באופן קבוע, למקרה אחד. דהנה יעויין בדגול מרבבה (יו"ד סי' רי"ד) שכתב שמי שבמקום צורך רוצה לעבור על איסורו כגון במקום חולי, אינו צריך התרה. וכעי"ז כתב הגאון מהר"י עייאש במטה יהודה (או"ח סי' תקנ"א סע' י'), ושכ"כ עוד פוסקים ע"ש. והמשנ"ב (בסי' תקפ"א ס"ק י"ט) פסק דלכתחילה בעי התרה אף בכה"ג, אלא "דאם אינו מוצא מי שיתירנו יש להקל במקום הדוחק, כי האליה רבה ודרך החיים העתיקו דברי המגן אברהם, וגם הדגול מרבבה ביורה דעה (סימן רי"ד) מקיים דברי המגן אברהם". שער הציון (ס"ק ל"ג). וע' בספר כל נדרי (עמ' תרס"ג). וע' למו"ר בשו"ת יחו"ד (ח"א סי' מ"א, וס' נ'), ובהליכות עולם (ח"ח עמ' נ"ט וס'). וע"ע בחזו"ע ד"ת (עמ' ס"ה ס"ו, בהערה ז'), ואכמ"ל.
ועוד י"ל, דיתכן ולפי המג"א יש לסמוך על ההתרה שעושים בערב ר"ה. דהנה יעויין בהליכות עולם (ח"ח עמ' נ"ט והלאה), ובשו"ת יבי"א (ח"ב או"ח ס"ס ל' וח"ט עמ' קע"ט) שיש לסמוך על ההתרה, וא"צ להתיר חומרות. ומוכרחים לומר שמה שפסק שם בהליכות עולם (ח"ח עמ' נ"ט והלאה) שיש נוהגים להקל ולסמוך על ההתרה של ערב ר"ה "ויש להם על מה שיסמוכו", חזר כאן הרב ממש"כ בזמנו בשו"ת יחו"ד (ח"א אמצע סי' נ') וז"ל "ואין לסמוך על ההתרה שנוהגים לעשות בערב ראש השנה או בערב יום הכפורים, וכמבואר בשלחן ערוך יו"ד (סי' רי"א סעיף ב'). וכן פסק בשו"ת אדמת קודש ח"א (חיו"ד סי' י"ב). וראה בשו"ת אבקת רוכל (קע"ו), ובשו"ת קול אליהו ח"א (חיו"ד סי' ל"ד)" עכ"ל. וזה ברור. מה גם שבדברי הרב קול אליהו שהפנה הרב, מפורש שהעיקר כמש"כ מרן בתשובת אבקת רוכל דא"צ התרה. ולכן נראה לענ"ד, דלעניין דברים המותרים דאינו אלא מדרבנן, פשיטא שיש לסמוך על ההתרה, (ע' חזו"ע שבת ח"ד עמ' קע"א ד"ה וראיתי, ובחזו"ע ד' תעניות עמ' רס"ו). ואכמ"ל.
[6] גם הריטב"א (קנ"א ע"א ד"ה כתבו) הביא דברי התוס' האלו, ואינם לפנינו. ויש להעיר שלשון הריטב"א הוא קצת יותר ברור לעניינינו מלשון הרשב"א, וז"ל שם "כתבו בתוספות, מדשמואל שמעינן כי דבר האסור לאדם לעשותו בשבת והוא מותר לחבירו כי זכאי הוא באמירתו לחבירו שיעשה אותו, כגון שקיבל עליו שבת בזמן התוספת קודם בין השמשות והוא אסור במלאכה מותר לומר לחבירו שלא קבל עליו שבת עדיין שיעשה לו מלאכה, דהא הכא אף על פי שאסור לו לשמור פירות שבתחום חבירו מותר לומר לחבירו שישמרם" עכ"ל. ומשמע דלא רק בכה"ג הוא, אלא כללא הוא, כל דבר שאסור לאחד ומותר לשני, רשאי האוסר לומר למתיר, ודו"ק.
[7] הנה ב"ח (ס"ס רס"ג) כתב שהר"ן רק תמה אך לא חלק לדינא, ולעניין מעשה יתכן ויודה לדברי הרשב"א, וז"ל שם "ולענין הלכה למעשה נראה דבמוצאי שבת פשיטא דמותר, דאף את"ל דלדעת הר"ן הוא אסור, היינו דוקא בהכנסת שבת דאי אפשר לעשות כן בעצמו, אבל במוצאי שבת דאפשר לעשות בעצמו כשיתפלל ויבדיל שרי, אלא אפילו בהכנסת שבת נראה דלא כתב הר"ן אלא לדחות הראיה, אבל לענין דינא מודה הר"ן למה שכתב הרשב"א בשם התוספות דשרי. ועוד, דלפי מה שכתבתי אין כח בדברי הר"ן לדחות הראיה כלל והדין עם הרשב"א וכמו שהסכים מהר"י ווייל" עכ"ל.
[8] ואולם הב"ח (רס"ג אות ג' ד"ה כתב באגודה) הקשה על טעם זה וז"ל "ודבריו תמוהין, דאע"ג דאם לא היה מקבל שבת היה מותר, מכל מקום עכשיו שקיבל עליו שבת אין לו היתר בעולם לעשות מלאכה בעצמו, אבל בשמירת פירות שחוץ לתחומו, אף עכשיו יש לו היתר בשבת זו לשמור פירותיו שחוץ לתחומו, אם היו גויים מתקנין בורגנין" עכ"ל. וגם הט"ז (סק"ג) הקשה קושיא דומה ע"ד הב"י. וע' מאמ"ר (ס"ק י"ב). ולפענ"ד דמרן לא בא אלא ליישב השגת הר"ן על הרשב"א, דאין ללמוד מדין שמירת פירות לאמירה לחבירו שלא קיבל שבת, דבשמירת פירות הוא עצמו היה יכול לעשות בדרך היתר אם היה בורגנין, משא"כ בקבלת שבת הא אצלו עתה שבת. ועל זה קאמר מרן, דאם לא היה מקבל שבת היה יכול לעשות המלאכה. ומלבד שי"ל שבאמת אף עתה בפועל כן יכול לעשות המלאכה ע"י שישאל ויתיר נדרו שקיבל שבת (דהכי קי"ל כדעת רוב הפוסקים, ע' חזו"ע שבת ח"א עמ' ר"צ והלאה). זאת ועוד, אף למ"ד שא"א להישאל על קבלת שבת, מ"מ י"ל שלדעת מרן, הרשב"א סובר דסגי במה שהיה יכול שלא לקבל שבת (ודלא כר"ן שסובר שצריך שיהיה יכול בפועל), א"כ מוכח שאיסור זה אינו חמור כ"כ, שבידו היה שלא יחול האיסור, וא"כ דמי ממש לשמירת פירות שהיה בידו ללכת למקום הפירות שאצל חבירו. (וזוהי סיבת ההיתר בדברי שמואל לומר "שמור לי פירות שבתחומך". ולא מצד שכעת הגויים יכולים להניח בורגנין כדכתב הב"ח). נמצא שהאיסור קל וקליש, לכן שפיר מדמה הרשב"א אמירה לחבירו לשמירת פירות, אף שבפועל כעת אין היתר. ומה שכתב הב"ח "אם היו גויים מתקנין בורגנין", אכתי תיקשי, הא ס"ס הגויים עדיין לא תיקנו בורגנין, ואיך מותר (וע' ברכת דוד, הביאו דבריו בילקוט מפרשים בשו"ע מכו"י בסי' רס"ג עמ' שפ"ז, שהקשה עוד קושיא ע"ד הב"ח). אלא ע"כ דסגי במה שהיה יכולת לעשות בדרך היתר, אף שכעת אין יכולת לעשות בדרך היתר. וכדין שמירת פירות. כ"נ לי ליישב בס"ד דעת מרן. וע' למאמ"ר (רס"ג לקראת סוף ס"ק י"ב) שכתב "ואף הרב ב"י ז"ל אפשר שנתכוין לזה במש"כ דאף לדידיה איכא צד היתר וכו', שרצה בזה, דאילו לא היה צד היתר לזה והיה חבירו עושה איסור לפי דעתו של זה, לא היה מותר, ולזה כתב דגם לזה היה צד היתר, שהיה רשות בידו שלא לקבל שבת עדיין, וממילא אין חבירו עושה איסור אף לדעתו של זה שקיבל שבת מבעוד יום, ואין באמירתו כלום" עכ"ל. ונ"ל שזה קרוב למש"כ.
ואחר העיון ראיתי למו"ר בחזו"ע שבת (ח"א עמ' רצ"א) שהגאון זרע אברהם (יצחקי, או"ח סי' ט' דף י"ג ע"ד) כתב ליישב דעת מרן מהשגת הב"ח הנ"ל, שבקבלת שבת בתורת תוספת שבת "ודאי שאין איסורו אלא מטעם נדר שקיבל עליו מעתה תוספת שבת, ואם יתחרט וירצה להתיר את נדרו, ודאי שיוכל להתיר את נדרו כדין כל הנדרים דעלמא, דאכתי לא חל עליו מעכשיו דין תוספת שבת מדינא, וא"כ יפה כתב הרשב"א שזה שקיבל שבת מותר לו לומר לחבירו לעשות לו מלאכה, שהרי הוא עצמו אם ירצה יוכל להתיר את נדרו בקבלת שבת" וכו'. עכ"ל. והוסיף שם בחזו"ע שכ"כ הלבוש והאליה רבה (ס"ק ל"ח) ועוד אחרונים רבים. וע"ש בכל מה שהאריך בזה. וזה כדתירצתי בדרך ראשונה בס"ד. ושו"ר לפמ"ג (משב"ז סק"ג ד"ה ודע) שגם תירץ כן.
ועוד ראיתי במקור חיים ששכתב לבאר דברי הב"י, שאחר שהביא קושיית הר"ן על הרשב"א ותירוץ הב"י כתב וז"ל "נ"ל לפרש דבריו דהכי קאמר, דכמו דשרינן גבי שמירת פירות אע"פ שהם חוץ לתחומו של זה ואין כאן בורגנין באמת, מפני שאפשר בשום אופן היתר באם היה בורגנין, ובכה"ג אמרו בשבת פרק שואל (ק"נ ע"ב) שאם יש שם מחיצות, הכא נמי יש לומר דאפשר צד היתר בההיא שעתא אם לא התפלל זה, שהרי עדיין יום הוא, נמצא שאפשר ההיתר להיות בזו השעה, ואין עניין להשגת המגן דוד (ט"ז סק"ג) לדמות זה לזה אם היה רוצה היה עושה קודם השבת, דהא ודאי ליתא והוא נגד השכל והסברא, דא"כ כל מילי נמי" עכ"ל. (וע"ש שהאריך לדון ולדחות שאר קושיות הט"ז).
[9] ואח"כ מצאתי שכ"כ בדעת מרן, מו"ר הגאון שליט"א בשו"ת אורחותיך למדני (ח"א סי' נ"א אות ב') בתחילה. אלא ששוב כתב (באות ב' לקראת סוד"ה אלא) שלעניין לומר לנוהג דבר איסור יתכן שמרן מודה. ועוד כתב (שם בד"ה ולכן נראה), שיתכן שמרן לא ראה דברי הרשב"א במקורם, ובאמת עיקר טעם ההיתר הוא רק משום שלעושה מותר לעשות, ודלא כמרן. ובשו"ת שמ"ש ומגן (ח"ג או"ח סי' י"ד) כתב שכיון שדעת מרן לא ברורה, יש לילך לקולא בדברי סופרים. וע' לקמן שהבאתי דבריהם.
[10] ואמנם היה מקום לומר, שכיון שביד הנוהג איסור לעבור ממקום שנוהגים איסור בדבר למקום שנוהגים בו היתר, ממילא דמי למי שלא הוציא שבת בצאת השבת שכיון שבידו להוציא שבת, שרי לומר לחבירו לעשות מלאכה. וצ"ע. וע' פר"ח (או"ח סי' תצ"ו סק"כ). ומו"ר הגאון בעל אורחותיך למדני שליט"א כתב לי על זה בעבר, ואכמ"ל. ושו"ר לאח"ז שכתב כן בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סי' כ"ג אות ד'), עיי"ש שצידד בזה.
[11] אמנם יש להעיר, שהרי כך הוא לשון מרן בהקדמתו שם "ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים, אע"פ שאנו נכריע בהפך, יחזיקו במנהגם, כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר, ואסור להם לנהוג היתר" וכו', עכ"ל. והיה מקום לדייק דדוקא הנוהגים איסור לא יקלו כדעת מרן, אך המקילים, דעת מרן שצריכים לנהוג כהכרעותיו לחומרא, ודו"ק. וכ"כ כמה פוסקים. אלא שבשו"ת יבי"א (ח"ט סי' ק"ח אות ז') הביא שהגאון מהר"ם בן חביב כתב, שגם להקל, שבקינן להו במנהגם (ורק במנהג שנתחדש לאחר מרן, יש לנהוג כמרן, עיי"ש). ואכמ"ל.
[12] והעיר לי על דבריהם ידי"נ הרב הראל דביר שליט"א שנראה שיש לחלק בזה, והכל תלוי על מה מדובר. אם המחמיר מחמיר משום שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעה אחת (לדוגמא) ולכן הכי נקטינן, ואילו המיקל סומך על הרא"ש ורבינו ירוחם, באמת אי אפשר לומר שהוא טועה. אבל אם המחמיר סבור שבתורת ודאי שכנגדו טועה, בזה אפשר לדבר גם על "איסור", ולא דמי לבית יוסף. ולכן צריך לחלק את החילוק בין ודאי לספק. ובאמת בגמרות בחולין שהביא הכת"ס, רואים בעליל את החילוק בין מי שאוסר מתורת ודאי לבין מי שאוסר מתורת ספק. עכת"ד. ונראה שזוהי סברת מרן החיד"א במחב"ר (ס"ס תקי"א) וסיעתו. וכעי"ז כתבו הרבה אחרונים. ואח"ז מצאתי שכ"כ מו"ר הגאון הרב אשר וייס שליט"א, בספרו מנחת אשר שביעית (מהדו"ב התשע"ה, ריש סי' מ"א סוד"ה ולכאורה. וע' שם בסי' י"ג). ובאמת השמ"ש ומגן והאורחותיך למדני דיברו על מקרה בו אחד נוהג כשו"ע והשני נוהג כרמ"א. ולא דיברו על מחלוקות אחרונים מאוחרות, שבהם באמת יתכן וכל צד סבור שהשני טועה בדין. ואח"ז קיבלתי מכתב ממו"ר האורחותיך למדני וכתב כן להדיא, ר' לקמן.
[13] וכ"כ המאמ"ר (ס"ס רס"ג, בסוף ס"ק י"ג), וכ"כ המשנ"ב (ס"ק ס"ז).
[14] מטעם "דבעיולי שבתא הדבר תלוי בנדרו וקיבולו עליו קדושת שבת, ונוכל לומר שזה קבל עליו וזה לא קיבל עליו, אבל באפוקי שבתא שכבר נאסר עליו הכל ביום השבת והוא ממשיך בקדושתו בלילה, כל האיסורים נמשכים עמו, דלא שייך לומר הותרו מקצתן ומקצתן לא הותרו, שאם מקצתן הותרו כולם הותרו כמו גבי נדר, וכיון שכולם לא הותרו שהרי הוא אסור בעשיית מלאכה, גם מקצתן לא הותרו, וכיון שבשבת אסור מה שאחרים מבשלים בין גוים בין יהודים, גם במוצאי שבת נשארו באיסורם עד שיברך ברכת המזון ויסיח דעתו גם הוא מן השבת" עכ"ל.
[15] אכן נראה ששוב חזר בו והתיר אפילו בדבר שהוא מדינא. ע' בכתב סופר (יו"ד סי' ע"ז). כן העירני ידי"נ הרב הראל דביר שליט"א.
[16] ואמנם לעניין איסור הנאה בדיעבד, דן שם הציץ אליעזר להתיר, וז"ל שם "במשנה ברורה (בסימן שי"ח סק"ב) פוסק דכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו, או בשאר מלאכות כה"ג, אין לאסור בדיעבד, מפני דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא. ושונה זאת גם להלן (בס"ק כ"ז) וכו'. ועוד משלש המ"ב לכתוב מזה גם (בסי' שכ"ג סעיף ז') בפלוגתא שם אם מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה, וכותב במ"ב (ס"ק ל"ג) דאם עבר וטבל אפשר דמותר להשתמש בו כיון דיש מתירין אפילו לכתחילה, ובשער הציון (ס"ק ל"ב) מוסיף וכותב דהוא הדין בכל כעין זה לענין מבשל בשבת" וכו' עכ"ל, וע"ש שדן ק"ו לעיקר נידונו. ומכאן יש לתמוה על מה שהחמיר בשו"ת קול אליהו (להגר"מ אליהו זצ"ל, שבת, בפרק כ' סע' י"ט עמ' שכ"ד) אפילו בדיעבד.
[17] אכן מצאתי שהגאון רבי יעקב חיים בשו"ת סמא דחיי (יו"ד ח"ב סי' ה' דף כ"ב ע"א ד"ה ועוד ראיה) אזיל בתר איפכא, שאחר שהביא ראיה לאסור בעיקר הספק דנד"ד מדברי הטור בהלכות יה"כ, כתב וז"ל "ומכ"ש אם נאמר כמש"כ הרב בעל הלבוש (בסי' רס"ג ותרכ"ד) דהתם נמי במי שעושה ב' ימים יה"כ, הוא יודע דאנן בקיאינן בקביעותא דירחא, ומה שהוא עושה אינו עושה משום ספיקא דיומא שאסור מן התורה, אלא משום חומרא וחסידות, מדמסיק שם הרא"ש וכו', וא"כ מכ"ש בנ"ד דראובן זה לפי דעתו שאסור מדינא חושב ששמעון חבירו נמי קעביד איסורא, דודאי דאסור לו לומר לחבירו שידליק לו" עכ"ל. אכן לפי דברי האורחותיך למדני הנ"ל אין ראיה, דרק שם שכך קיבל ע"ע, אך בסתמא אין איסור.
[18] כוונתו, שבכל תשובתו שם נקט כדוגמא את מחלוקת מרן ורמ"א בהלכות הוצאה, האם מותר לצאת עם חגורה ע"ג חגורה במקום שאין עירוב (ע' שו"ע או"ח סי' ש"א סע' ל"ו). ועל זה דן הכא, במי שנוהג להחמיר כרמ"א, האם מותר לו לומר למי שנוהג להקל כמרן, שיוציא החגורה עבורו.
[19] וכתב לי מו"ר על זה "ויש להביא סייעתא לחילוק זה ממ"ש הבית יהודה (יו"ד ח"א ס' י"ז), וז"ל "ודע דהרב בעל אמונת שמואל ז"ל הביא משמו הפר"ח (בטור יו"ד ריש ס' ס"ב) דס"ל דמותר לישראל להושיט לעכו"ם אבר מן החי של בהמה טמאה, דאע"ג דבן נח מוזהר על אבר מן החי בין בטהורה בין טמאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' מלכים וכו', כיון דישראל לא הוזהר על אמ"ה דטמאה הוי מותר לדידיה, וכל דלדידיה שרי לית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול. והשיג עליו שם הפר"ח וז"ל וליתא דהא ישראל נמי איכא איסור הושטה משום טמא ולא שייך לאקשויי תו מי איכא מידי וכו' ועוד כיון דבן נח מוזהר עליו מה טעם יש בזה לומר דליכא איסור הושטה, הרי התורה אמרה לפני עור לא תתן מכשול, וזה נותן מכשול לפניו שמושיט לו מה שמוזהר עליו עכ"ל. והנה הפר"ח מסברא בעלמא קא מותיב על דברי הרב בעל אמונת שמואל, והר' אלבולעפייא נר"ו בס' עץ החיים (ריש פרשת עקב) הקשה עליו משני מקומות, ונראה מהם שהם סתירות גדולות על הספר נזכר, חדא מהך דהמושיט כוס יין לנזיר כו' דסתמא אמרו מושיט אפילו מי שאינו נזיר אע"ג דלדידיה שרי. ועוד וכו', ולענ"ד אפשר להציל הספר הנזכר משתי המקומות הנז' ולהליץ בעדו, דמהך דמושיט כוס יין לנזיר לא קשיא, דסוף סוף ישראל המושיט, בר איסור נזירות הוא אם יהיה נזיר, אע"ג דהשתא אינו נזיר, ולא קא ממעט הספר הנזכר אלא בדבר שאין בו איסור לישראל כלל בשום זמן". ע"ש. הרי שיש לחלק בין מי שיכול להיות נזיר, ואף שהוא אינו נזיר עכשיו, מ"מ הוא ראוי לכך, ובזה שייך איסור לפ"ע, ובין כשאין איסור לישראל זה בשום זמן. וא"כ, הכי י"ל לפרש דעת הב"י, שרק לגבי שבת נתן הב"י טעמו לפרש דעת הרשב"א, כיון שאחר עוד זמן מה כשהוא לילה, אף ישראל זה חייב לשמור את השבת, אבל בדין שתי חגורות, אין שום זמן שחל איסור זה למי דאזיל כשיטת מרן" עכ"ל.
[20] הנה בהאי מילתא איכא דעות בין האחרונים. ודעת מו"ר מרן היביע אומר זצ"ל אינה כן, כידוע בכל ספריו. ומו"ר האורחותיך למדני גם האריך בזה במקומות אחרים ואכמ"ל.
[21] וע"ע בשו"ת יחו"ד (ח"ד סי' נ"ג), ואכמ"ל.
[22] וע' בחזו"ע שבת (ח"ד עמ' שצ"ח) שכתב, דיתכן דמה שהמבי"ט החשיב בנידונו את דעת החולק, הוא רק משום שהחולק עליו היה מרן הב"י שהיה מרא דאתרא, ומי כמוהו מורה, (ורצה לדחות בזה את ראיית המנחת שלמה לכל נידון דומה לעיקר נידון דברי המבי"ט), עיי"ש. ולפענ"ד אחהמה"ר, לא מסתבר חילוק זה. וזיל בתר טעמא. ומראיית המבי"ט נשמע שאין לחלק בזה.
[23] והעיר לי על כך ידי"נ הרב הראל דביר שליט"א "הרבותא היא, שהשני משתמש בראשון ואוהב אמת ושלום למרות המחלוקת. וכי מילתא זוטרתא היא" ע"כ. ולענ"ד הרבותא לפירוש הרב טל היא די זניחה, ולא מסתבר לי שהיא אכן הרבותא. אכן לפירוש המבי"ט אתי שפיר. ועוד העיר לי הנ"ל "ובאמת אי איתא שעיקר הרבותא הוא בנתינת מה שאסור לשיטתי, למי שמתיר, לא היו הפרשנים והפוסקים נמנעים מלומר זאת בפירוש שזה החידוש. זה היה צריך להופיע כבר בראשונים, דזה פירוש הפשט של האמת והשלום" ע"כ. ואנא דאמרי, וכי כל חידוש שחידש איזה קדמון (כהמבי"ט), נדחה אותו מפני שקודמיו לא פירשו כן, אין זו הדרך. וכל שהחידוש מסתבר מעצמו, בזה אמרינן שמקום הניחו לן מן השמים. (וכ"כ האחרונים, ובמקום אחר הארכתי בזה, ואכמ"ל). ובפרט כשגם לא מצינו שהראשונים פירשו לאידך גיסא, שהרבותא היא כדפירש הרב טל.
[24] וכתב לי ידי"נ הרב הראל דביר שליט"א ליישב וז"ל "לגבי הסתירה בדעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, נראה לי ברור שהעיקר כתשובה המובאת בילקוט יוסף. וזאת משום שבחזון עובדיה שם הוא דן דיון עיוני ולא כותב שזה הלכה למעשה, ואין למדין הלכה מפי תלמוד. ועוד, שזה לא הנושא שם. הנושא הוא ערבה והוא רק מפלפל אם יש מזה ראיה לנידונו של שער המלך ומביא שכבר מחו לה מאה עוכלי דאין הנידון דומה לראיה, שבנידון אני סבור שאסור לו ואילו בראיה האישה אינה סבורה שאסור לבעל. ואגב דחיית הראיה, הוא גם נכנס ליישב את הסתירה בשער המלך. אבל להלכה, מי לנו כהרב עובדיה שכשהדברים מגיעים לעניין דינא, הוא מביא סברות ושיטות ומקורות חדשים, והכל יכול להתהפך אלף פעמים, ואין ראיה מדבריו בחזון עובדיה. ועוד, חזקה על בנו הרב יצחק שליט"א שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן" עכ"ל. ומסתבר כדבריו. ואח"ז מצאנו לו כן להדיא בחזו"ע שבת (ח"ד עמ' שצ"ו והלאה), ע' לקמן.
[25] העיר לי ידי"נ הרב הראל דביר שליט"א, שאין זה ברור שהוא מדרבנן. דהרי יכול בהחלט להיות שעובר על לפנ"ע דאורייתא. עכת"ד. ואנא דאמרי, אה"נ, במקום שיש חשש לפנ"ע דאורייתא (כל דדמי לתרי עברי דנהרא, וכשהאיסור הוא איסור דאורייתא לדעת האוסרים), בזה אין להקל בפשטות.

הרשמה חינם

גבאי חדש?

רשום עכשיו את בית הכנסת שלך למערכת כאן!

מתפלל, אינך רשום?

בחר את בית הכנסת שלך בדף הבית והרשם מתוכו.

התחברות

dsdfsdפרטי חשבון

דוא"ל:

ססמא:

לא נמצאו נתונים מתאימים במערכת.
אנא נסה שוב.